את רוצה להיות ביחד. רק ביחד. וגם לחוד. וגם עם עוד. אבל רק ביחד.כל הזמן.

את אומרת. מקיימת. רק שלי. הרי הבטחת. זהו. שלוש ארבע ו... מעכשיו. זה עובד.

אבל נדמה לי כאילו צללת. ועוד קצת וייגמר. האוויר.

התנועות שלך כבר פחות חופשיות. את חושבת רק על זה עכשיו. על האוויר.

 אבל גם על איזו גיבורה את. עוצרת את הנשימה מלא זמן.

אבל כל כולך במאמץ.

אז מה יהיה אם נשחה כשהראש מחוץ למים. וניקח אוויר. 

מה אבקש? נפרדתי מהפחד הקיומי של להינטש. הצלחתי.

בתמורה קיבלתי משהו לא פחות מסוכן.שאלות אין סופיות. תהיות.

חיים שהיו מלאי סימני קריאה התמלאו בסימני שאלה. 

אז למה את כל כך בסדר בשבילי. מה נהיה ממך.

כולן רצו אותך ככה. לא קיבלו. ואני לא ביקשתי.

 אז תפסיקי עם זה.

לא יכולה להחזיר אותך כבר למקום שבאת ממנו. כבר השתמשתי מלא.

לפעמים מקווה שתבוא היא מהאגדות ותכשף אותך.

ואז תוציאי אותי קצת מדעתי.

תני לי להראות לך מה אני יכולה לעשות במצבים כאלו. אנסה הכל.

אהיה יפה יותר. חנפנית יותר. חמה יותר. קשובה יותר לכולך.פחות שלך.

אז אני לא מבינה?

כל כך הרבה יותר מכל מה שכולנו רוצים וחולמים. ורק קצת פחות שלך.

איך זו לא הברירה הטבעית שלנו.

 איך התפתחנו להיות כאלו קופים.