| באחת השבתות החורפיות, לפני כך וכך שנים, בין פשטידה ליין בביתם של המרסקים ברעננה כשאני בעיצומו של סיפור משעשע על משימת הצילום שלי מהלילה הקודם באחת ממאורות החשפנות ברמת גן צלצל הסלולארי שלי. על הקו השני היתה יניק. "רוני?" כן "מדברת יניק, הנזירה מבית ג'מאל. רציתי רק לבשר לך שאיזבל הסכימה שתבוא אלינו" וואו... סוף סוף. חזרתי למרסקים ושאר החברים, התנצלתי על כך שאני נאלץ לקטוע את הסיפור על הזונות כי יש לי פגישה חשובה עם נזירות. לקחתי את המצלמה והמפתחות ויצאתי אל עבר מה שהתפתח להיות אחת החוויות המרגשות יותר שחוויתי בחיי הבוגרים. כך, דקות ספורות אחרי מרלו משובח וסיפורי ערווה וחטאים מצאתי את עצמי דוהר על בלייזר לבן עתיר כוחות סוס אל עבר מסדר הנזירות של בית לחם ועלייתה של מריה הקדושה, שניים וחצי מטר ממסילת הרכבת של בית שמש. אבל קודם הקדמה: בחדר ההקרנה של מנזר קטן, בראש גבעה המשקיפה על פרבריה הדרומיים של בית שמש, מוקרן בסופי השבוע עמוסי המבקרים, סרטון קצר, המנסה לתמצת את אורח חיי הנזירות והפילוסופיה שמאחורי ההתנזרות בחמש דקות קצרות ושטחיות מידי. במקצת מכתבי הנזירות המוצגים באותו החדר כתובים דברים העשויים להטיל מעט אור על עולמן המרוחק וממחברות אלה שאבתי קצת מידע שגם הוא, מאפשר הצצה חטופה בלבד לאורח חייהן. גם פה קצרה היריעה מלתאר את מעגל חיי "כלות האלוהים" באופן מושלם ואין בי שום יומרות לנסות ולהבין לעומק את מהות בחירתן או לתת פרשנויות כאלה או אחרות לחייהן של כלות האלוהים. הגעתי בשלוש אחר הצהרים, יום שבת של אמצע דצמבר לבלות יום, לילה ויום בבית ג'מאל. ידעתי שהחוויה אותה אני עתיד לחוות נדירה. לא בכל יום מסכימות המתנזרות לשכן בקירבן גבר זר שישאל שאלות וגם יצלם. התהליך כולו לווה בהמון עכבות, היסוסים, ואיסורים סתומים שהשעות העוברות והשיחות הארוכות השכילו לבאר או להסיר... עם התפזרותו של גל המבקרים עליתי למרפסת המשקיפה על בית התפילה לצפות בתפילת הערב. אחת אחת נכנסו חרישיות 26 נשים חסרות פנים שהתכנסו בתאי התפילה האישיים הפרושים לאורך קירות הכנסייה. כדרכם של אוהבים הנושאים את תמונות אהוביהם בארנקם, גם הן נושאות את דיוקן מושא חייהן במקום הכי קרוב לליבן, ספר התפילה האישי שלהן. לאחר דקות מספר שובר את הדומייה הכבדה כיחכוך גרונו הגברי של נזיר שעמד על בימת התפילה. מסתבר שגם במה שעל פניו נראה כהווית הפמיניזם נטול היומרות וססמאות הסרק, נזקקות הנזירות שהשכילו לנהל את חייהן ללא כל תלות "במין החזק" ולבנות במו ידיהן את המבנה המרשים בו הן שוכנות, לעזרתו של כומר ממין זכר שמגיע פעמיים ביום כדי לנהל את התפילות היומיות. "האחריות על ניהול התפילות נפלה על הגברים מפני שהאמונה הקתולית אוסרת על נשים להגיע למעמד הכמורה" הסבירה מאוחר יותר הנזירה. על רקע יללת התנים בחשכת הליל פוצחות הנזירות בהרמוניית קולות מופלאה במזמור הראשון: "ברכי נפשי את ה'" ועוברות למזמורים נוספים בעברית, ערבית ובצרפתית. "העברית והערבית הן שפות המקום ואנחנו מכבדות אותן, בעיקר את העברית שהיא שפתה של התורה ושל העם המשתמש בה. הצרפתית נמצאת בשימוש פשוט כי זו השפה העיקרית של רוב הנזירות." ואני עומד שם מחריש ככל האפשר, נפעם מהמעמד כשמולי נזירה שחומת עור מתפללת לצד אחותה מלוכסנת העיניים כשמאחור, לבושות בבגדים כהים מתפללות בעינים בוהקות צעירות מלטוויה שנמצאות בתהליך קבלה למנזר ועל כולן מנצחת איזבל - אם המנזר שהיא גם חובבת צילום מושבעת. לאחר התפילה, לקחה אותי איזבל לחדר פינתי קטן בירכתי המנזר ל"שיחת פתיחה" שנפתחה בהבהרה מאוד ברורה. "אתה חייב להיות רגיש מאוד כלפי האחיות שלי, להבין שמדובר שנשים שמוכנות להשאיר מאחור את כל מה שהכירו עד כה, לטוב ולרע ולהקדיש את חייהן לדבר אחד, לאהוב אחד... ואני לא רוצה שהמסר שלנו יצא החוצה בצורה לא נכונה. אני מבקשת שתבטיח גם שלא תפרסם שום תמונה בלי האישור שלי. הבטחתי והובלתי אל חדרי, לא הרחק מהכנסייה. עם פתיחת הדלת נגלה לעיני ההיפך הגמור מתא האבן האפל, הקריר, עם דרגש עץ רקוב, מחצלת קש ישנה על הרצפה וסורגי מתכת כבדים, מעוטרים קורים ישנים שננטעו בדמיוני לאחר צפייה באינסוף סרטי מנזרים קודרים. החדר היה נקי ואסתטי, מין מקום שמיד עשה חשק לפרוק את הפקלאות ולהשאר לשבוע, שבועיים, ככה, לנקות את הראש. שולחן מעץ כבד עמד מול חלון הצופה לעמק, על השולחן ספרי קריאה, צלחת ובתוכה עוגיות ג'ינג'ר פריכות ופרחי גינה סגלגלים בכד קרמיקה מעשי ידי הנזירות. "תנעל אחריך," אמרה הנזירה לאחר שמסרה לידי את מפתח החדר. "המבקרים נוהגים להכנס לכל דלת פתוחה והם כבר הספיקו לחסל חלק מהעוגיות לפני שהגעת לחדר. אני הולכת, עוד מעט יביאו לך את ארוחת הערב". הלכה והשאירה אותי צף בין שמיים לארץ - במקום הכי קרוב לאלוהים שהייתי בו עד היום. |