"אתה לא מבין אותי", "את לא מבינה אותי", "אתם לא מבינים אותי". כמה פעמים שמענו משפט זה מהסובבים אותנו, בני זוג, הורים, אחים, חברים, חברים לעבודה וממי לא. כמה פעמים השמענו משפט זה לאותם אנשים. כמה רגשות שליליים לוו למשפט זה.
אני בעצמי תפסתי את עצמי כ"לא מובנת", ואף כתבתי לפני שנים את הקטע הבא: איני ממחזרת שירים ישניםכתבתי על כך כבר לפני שנים.אך מי ששף עיניו בהר קרח,כאשר הוא מואר באורו של ירח,ונפשו לא עלתה לגובה מרנין, אותי לעולם לא יוכל להבין.
בפוסט הזה אני רוצה להציע דרך הסתכלות על המשפט הזה, ובכוונה אני לוקחת ומקצינה את הרצון להבנה, לרצון להבנה מוחלטת, מכאן אפשר אולי לגזור את ההבנה הפחות מוחלטת. נו טוב, אני לא מזלזלת ברגש חשוב זה, הוא חיוני ומשרת אותנו היטב, אם כי גם פה אפשר לחשוב האם באמת חיוני שאנשים יבינו אותנו, ולו רק כדי למלא את צרכינו הקיומיים. אני טוענת שאנחנו מתבלבלים בינו לבין הצורך שלנו בקבלה. יש אנשים שאומרים לי שאני סתם נתפסת למילים, סמנטיקה מיותרת, (נכון שאני מאוהבת במילים) אבל אם אנחנו היצור היחיד כנראה שפיתח באופן מוחלט את השימוש במלה, אז אולי כדאי שנשים לב למה שאנחנו אומרים.
אני מציעה לצאת לרגע ולבחון את המלה הבנה, לדעתי הפתרון האמיתי לניסיונות שלנו להבין ולהיות מובנים הוא הקבלה שלא תמיד ניתן להבין. ראשית, על פני השטח, ההבנה המוחלטת שאנו דורשים, אינה הגיונית כלל ועיקר, פעמים רבות אין אנו מבינים לעומק את עצמנו, את מניעינו, את התנהגותינו, ואם כך, כיצד נוכל לדרוש מן האחר כי יבין? באותו אופן אין אנו מבינים תמיד את התנהגות האחר.
אני מציעה שנשתמש במלה - קבלה. לדעתי אנו סבורים, בטעות, שעל מנת שהסובבים אותנו יקבלו אותנו, עליהם קודם כל להביננו, להבין את צרכינו, את דרך הסתכלותנו על העולם ועוד. הדבר כמעט בלתי אפשרי, על מנת להבין את הזולת עלינו לראות את העולם בדיוק כפי שהזולת רואה, והרי הדבר אינו אפשרי. נכון, כולנו בני אדם והמשותף בינינו רב מאוד, אך עדיין האם אנחנו בטוחים שהצבע הירוק שאנו רואים, נראה בדיוק אותו דבר בעיני זולתנו?
קבלה מוחלטת יכולה לבוא דוקא מהמקום של חוסר הבנה, וקבלת חוסר ההבנה באופן מוחלט. משמע, אני לעולם לא אוכל לראות את העולם כמו שזולתי רואה, אני אולי לעולם לא אוכל להבין אותו עד הסוף, אבל אני יכולה לשים דברים אלה בצד ולקבלו כפי שהוא.
מקווה שהבנתם אותי |
