כבר די הרבה שנים סבלתי (כן, אפשר לומר שסבלתי) מסיוט שחזר על עצמו מדי שבוע-שבועיים.

מבנה החלום היה קבוע, הפרטים השתנו מדי פעם.

יש לי תחושה שזה לא רק חלום ששייך רק לי ולכן החלטתי לשתף בתובנה שנקרתה בדרכי לפני כשבוע.

החלום: אני נמצאת בניו-יורק (לאחרונה התחלף בלונדון), אלו הן השעות האחרונות שלי במקום ואני כמעט מאחרת לטיסה ונזכרת בבהלה שלא הספקתי לבקר בחנות או מסעדה כזו או אחרת.

חלום משעמם יחסית, מאד מתסכל להתעורר ממנו.

הפרשנות המתבקשת מתעסקת בתסכול מסיום, חוסר מיצוי וכו'. די סטנדרטי.

לפני שבועיים, קיבלנו הודעה בסטודיו מלקוח שלנו שהשותף שלי ואני נוסעים בעוד שלושה ימים לשני לילות ברפובליקה הדומיניקנית. מלהיב רצח!

התבשרתי שהטיסה עוברת דרך ניו-יורק. 

נופים קריביים יפים בעיני אך לא יפים כמו העיר היפה בעולם.

10 מיליון איש שמסתובבים בשטח הקטן יחסית הזה, כמה אנרגיות! 

לאור העובדה שהסטודיו שלנו מוצף בעבודה, לא היתה אפשרות להשאר יותר מלילה אחד בניו-יורק. מצד שני, אי אפשר לוותר על לילה אחד בניו-יורק.

עם משים לב או בלי, הבאתי על עצמי את החובה להתמודד עם הסיוט שלי פנים מול פנים. 26 שעות בניו-יורק זה לא משהו שקל להתמודד איתו גם עם חוסר הסיפוק אינו נראה באופק.

26 שעות שמתחילות בשש אחר הצהריים ונגמרות בשמונה בערב למחרת, במונית בדרך לשדה.

26 שעות אחרי שנה וחצי שלא הייתי שם.

26 שעות  להספיק.

ביום ראשון שעבר, טסנו לפונטה קנה ברפובליקה הדומיניקנית. אגב, הנוף כן מקסים..

חוויה מסוג אחר חיכתה לנו שם בדמות הליקופטר שלקח אותנו לאורך החופים במשך שעתיים לכיוון האתר אליו היינו צריכים להגיע.

היה מהפנט בהלוך ובחזור.

לאחר שני לילות בפונטה קנה, טסנו לניו יורק.

יום רביעי, 16:00 אנחנו נוחתים.  

שעתיים אחרי במלון. אחלה מלון, חייכו אלינו ושלחו אותנו עם upgrade ביד לסוייטה מקסימה. על שום מה? על שום שהם טובים בשירות.

ואז הטירוף התחיל.

אני לא אפרט הכל מטעמי צניעות ובושה.. אבל עד היום שלמחרת בשעה 18:00 הפעילות היתה אינטנסיבית ביותר עד כדי כמעט עלפון. אולי אני מגזימה קצת.

בשעה 18:00, בעת שיצאנו מחנות x , השותף שלי אמר לי יאללה, בואי ל- y ואז ל-z.

יכולתי להספיק עוד דבר או שניים לאכול/לראות/לצרוך אבל פתאם נחתה עליי ההבנה האולי בסיסית לרבים, אך החדשה ומרגשת בשבילי.

להספיק הכל אני לא אספיק. יש בזה גם משהו מנחם.

אם הייתי ממשיכה לרוץ לעוד שעה, על חשבון ארוחת הוט פסטרמי, ומגיעה מתנשפת לשדה, הייתי נשארת בתחושת ה"לא הספקתי".

"לפרוש" לפני שהזמן נגמר.

לחייך סביבך ולדעת שזו לא הפעם האחרונה.  

להבין שגם הלילה הזה היה לא צפוי וסוג של "מתנה".

להנות ממתנות החיים. 

להנות מהדיאלוג עם הזמן.

מאז שחזרתי לא חלמתי את החלום הזה יותר. 

תמונות מהביקור: http://www.flickr.com/photos/studio84/