כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג של mikelda

    עוסק בענייני חינוך, יזמות, שיפור מצב החינוך, הצעות חדשות. מה צריך לעשות ועדיין לא נעשה בתחום החינוך. רפורמות בחינוך לא מצליחות אצלנו לכן צריך להתמקד בשינויים קטנים ושיטתיים.

    0

    המסע לפולין | בעד או נגד

    10 תגובות   יום חמישי, 25/6/09, 10:48

     

     

    מה יש לי נגד המסע לפולין, הרי זה מסע שורשים "בחסות" המדינה. מסע שכל כולו זיכרון עם השואה, כולו נועד להעלות את זיכרון השואה למודעות גבוהה יותר של תלמידי ישראל.

     

     

     

    לפני כן, מהו המסע לפולין ?

    המסע לפולין הוא מסע, שבו תלמידי בית הספר התיכון בדרך כלל תלמידי כיתה יא יוצאים אליו. במשך כשנה עוברים התלמידים תהליכים שנועדו להכין אותם למסע. ישנם בתי ספר העורכים השתלמויות בבית הספר, מזמינים מומחים ויועצים במגוון נושאים הקשורים ליציאה למסע. יש בתי ספר שעורכים השתלמויות לתלמידיהם בחסות יד ושם, מוזיאון השואה והגבורה, או בחסות לוחמי הגטאות ומוזיאונים נוספים, לעיתים עמותות שונות מציעות את שירותיהן. התלמידים נחשפים במהלך תקופת ההכשרה לעדויות של ניצולי שואה המספרים את קורותיהם ואת סיפור הישרדותם.

     

     

    המסע לפולין הוא פרויקט חינוכי ראוי מאוד.

    קצת רקע על ההיסטוריה של המסע לפולין, מי שיזמה, כבר ב 1965, את המסע לפולין הייתה ניצולת שואה, שרצתה לחזק את תודעת השואה, למעשה היא ראתה במסע לפולין דרך להנציח ולא לשכוח את השואה. כבר אז הבינו ניצולי השואה, שיש לנהל מאבק על הזיכרון הקולקטיבי.

     

    מאוחר יותר ב1988 יזם אברהם הירשזון את מצעד החיים, הקים עמותה ולימים יגזול את כספה כדי לנהל חיים אישיים ראוותנים, אבל בית המשפט גזר עליו מאסר, שישליך אותו לבית האסורים.

     

    מדינת ישראל, ולא עמותה צריכה לעמוד מאחרי יוזמת הזיכרון, והעלייה למחנות, שנועדו להשמיד את העם היהודי.

     

     

     

    המדינה, כמו בנושאים רבים אחרים, פתרה את עצמה מתפקידה לטפח מורשת מלכדת לחברה השסועה והעבירה ליזמים ועמותות לקבוע את ערכיה. המסע לפולין יכול היה להיות אבן שואבת לחיזוק הסולידריות של הקולקטיב הישראלי, אבל לא.

     

     

    המסע לפולין הפך ליוזמה של עסקנים ויזמים המבקשים לגזור קופון כלכלי מזיכרון השואה.

    משלחות לפולין יוצאות גם באופן פרטי וגם דרך ארגונים כמו משרד הביטחון וצהל, ברבים מהם יש מערכת ארגונית מסודרת ככל הנראה, לא כך במשרד החינוך.

    כל בית ספר מתקשר עצמאית לחברות ומשרדי נסיעות שהתמחו ומתפרנסות מארגון וביצוע המסע לפולין.

     

    מימון המסע לפולין הוא על ידי ההורים, תוספת לתשלומי הורים, אמנם לא מחייבים, אמנם יוצאים רק תלמידים המעוניינים בכך, אמנם יש מלגות שנועדו לסייע במעט לנזקקים, אבל עדיין רק בכמחצית מבתי הספר בישראל מתארגנת משלחת לפולין, ורק כ 25-30% מתלמידי כיתות יא' ויב' יוצאים למסע. מחירו של המסע לפולין מוּשָת על ההורים, מדובר בסכום של כ 5000 ₪, המהווה "סלקציה" כלכלית.

    המסע לפולין הוא עוד מפעל בתעשיית החינוך

     

     

     

    בשנים האחרונות הפך המסע לפולין לנושא נוסף ב"מדורת השבט" התלמידים היוצאים מתפצלים משאר חבריהם לכיתה או לשכבה ורוכשים לעצמם חוויות ייחודיות רק להם. שאר התלמידים מוּדָרים מהמשלחת ולאט לאט מודרים חברתית. חברי המשלחת מקיימים פעילות במשך כל השנה כחלק מההכנה למסע, רק להם. הפעילות כוללת לימוד, מפגשים אחרי הצהריים ובערבים, סיור במוזיאונים, השתלמויות וגיבוש חברתי.

    הנושא העיקרי הוא המסע לפולין, מי שלא שייך לא שייך.

     

     

     

    משאביה של מערכת החינוך הציבורי מצומצמים ונועדו להבטיח את מטרות החינוך שקבעו מנהלי החינוך בישראל. המסע לפולין איננו בין מטרות החינוך, נוסף לזאת הדיון הציבורי, אם התקיים, לא היה פומבי, לא הוצעו חלופות שיבטיחו בניית ערכים קולקטיבים .

     

     

    כמו שנאמר המסע לפולין יכול להיות אבן שואבת ליצירת חברה יותר מלוכדת, אבל ממש כמו בחֶלם, רעיון ראוי ביותר מבוצע באופן שלומיאלי ומחטיא את המטרה הפוטנציאלית.

     

    כך בחסות המסע לפולין מתבצע תהליך של פיצול והפרדה בלי משים. קבוצה מגובשת מחוברת לאחד האתוסים החשובים של העם היהודי ושל מדינת ישראל. קבוצה מלוכדת סביב ערך חשוב מאין כמוהו, זיכרון השואה. קבוצה בעלת אמצעים, ששילמה טבין וטקילין עבור המסע לזיכרון והנצחת השואה.

     

    ולצידה באותה מערכת חינוך, באותו בית ספר ובאותה כיתה, קבוצה אחרת ללא קשר עמוק לזיכרון השואה, ללא קשר לתהליך לימודי וחינוכי. קבוצה מחוץ  "למדורת השבט". קבוצה שהחינוך הציבורי לא הצליח לחבר וללכד לקולקטיב הישראלי.

     

     

     

    אין לי שום ספקות בחשיבותו של המסע לפולין, חברה נמדדת ביחסה לערכים הבסיסיים, שהובילו לגיבושה, כמו ההיסטוריה המשותפת. המשלחות לפולין להנצחת ולזיכרון השואה מתחברות באופן משמעותי לערכי היסוד של החברה הישראלית וללאום היהודי.

     

     

     

    אבל,

    חובה למצוא פתרון לכך, שרק מחצית מבתי הספר בישראל מוציאים משלחות לפולין.

    חובה למצוא פתרון, ששאר אוכלוסיית בוגרי מערכת החינוך ישתתפו בתהליך, אם ביציאה לפולין ואם בהשתתפות בתהליך הנילווה למסע או בפעילות אלטרנטיבית.

    חובת המדינה להחליט בדיון פתוח וציבורי מהו חלקה באחריות לגיבושו של הקולקטיב הלאומי הישראלי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/7/09 23:23:


      כמנהל התלבטתי קצרות בענין: בגלל נושא התשלום - האם לשלוח תלמידים לפולין או לא?

      החלטתי לפני 9 שנים לשלוח קבוצת תלמידים לפולין, ומאז לא התלבטתי יותר.

      כולם חזרו שונים, מבוגרים יותר בתודעה הלאומית שלהם. מארגני המשלחות מטעם משרד החינוך (גם אני ראיתי בזה חובה לצאת מטעם ובמטרייה של המדינה) ידעו לבנות תמהיל כזה שלא פיתח בתלמידים את המימד פארנואידי ("כולם נגדינו") אלא את הכורח בקיום לאומי רק במסגרת של מדינה.

      הרווח האישי של אלה שיצאו הוא מדהים. בגלל הטוטאליות ברעיון השוויון אסור לנו למנוע מאלה שיכולים ורוצים לנסוע לפולין לא לקניות ולא למסעדות אלא לחוויה קשה כואבת ומעצבת.

      לדעתי אסור לנו לפגוע במפעל הגדול הזה, ובד בבד להילחם על תמיכה כספית שתאפשר לתלמידים רבים ונוספים להצטרף למסע כזה.

      המסע הזה שווה מאה אלף שעורים באזרחות ובהסטוריה יהודית וישראלית.

      צטט: שושי פולטין 2009-07-08 08:32:57

      מסכימה.

      הועלו כאן היבטים חשובים מאוד של 'המסע' -

      הנטל הכלכלי הכבד שמטיל על ההורים,

      עצם החשיבות של המסע .

      אגב, אני כמורה לא נסעתי כי אמא שלי ,ניצולת שואה, הייתה מזועזעת מהרעיון להגיע למקום שבו נרצחו הוריה.

      לא יכולתי לעשות לה את זה.

       

       


      אני כמורה להסטוריה,

      עדיין לא מרגיש צורך לצאת לשם.

       

        8/7/09 08:32:

      מסכימה.

      הועלו כאן היבטים חשובים מאוד של 'המסע' -

      הנטל הכלכלי הכבד שמטיל על ההורים,

      עצם החשיבות של המסע .

      אגב, אני כמורה לא נסעתי כי אמא שלי ,ניצולת שואה, הייתה מזועזעת מהרעיון להגיע למקום שבו נרצחו הוריה.

      לא יכולתי לעשות לה את זה.

        26/6/09 12:44:

      צטט: mikelda 2009-06-25 21:58:38

      צטט: aריק 2009-06-25 13:10:46

      דבר דבור על אופניו דבריך, ואני מסכים עם רובם, למעט טענת הבסיס שלך - אני חולק מאוד על הצורך בנסיעה לפולין גופא.

      אלא אם כן, החליטה מדינת ישראל לעזור לממשלת פולין ולכלכלתה, או אז אין בעיה.

      וברצינות -

      נכחתי בכמה וכמה מפגשים משמעותיים ב"יד ושם" קיבוץ לוחמי הגיטאות, יד מרדכי. לא ממש הצלחתי בעקבות המפגשים הללו להבין את הצורך ל"נסוע לפולין".

      נכון לפני 20 שנים היה בזה משהו מרגש, כי אז לא היו חופשות במחיר רבע משכורת, הכל כלול, בתורכיה. אז לצאת מהארץ היה מרגש, ופולין היה תירוץ מעולה.

       

       

       

      אני בטוח שבארץ יש מספיק עדויות, קודם בשר ודם ואח"כ בתי זיכרון והנצחה.

      המסע לשם לא הכרחי, עיקר הלימוד, ההכרה והידיעה נעשה פה בתהליך שנמשך כמעט כל השנה.

      מפריע לי שרק קבוצה קטנה מאוד של התלמידים נחשפת ומשתתפת בתהליך.

      מיכאל, אני מודע לעומק של הטיעון שלך על ה|"אפלייה" של חסרי היכולת. מנהל ביה"ס לא הוציא משלחות בדיוק בגלל הטיעון הזה, ובכל צפורום בו "נשאלנו" רמז - נדרשנו הוא הסביר בקיצור נמרץ, שזו אפלייה לטובת בעלי היכולת והוא לא יקח חלק בזה.

       

      צטט: snir-goldfinger 2009-06-25 15:36:17

      בתי ספר רבים, בכל שכבות גיל, משתתפות בפעילויות מטעם מרכז יד ושם ומטעם מרכז לוחמי הגטאות. כמובן שמדובר באירועים המבוצעים באופן עצמאי על ידי מנהלים ולא על ידי מערכת החינוך.

      לפחות בתקופתי כתלמיד באורט מוצקין, התלמידים שיצאו למסע הקימו את חדר השואה והעבירו את החוויות שלהם לשאר התלמידים.

       

       

      על אף הרצון של מי שהשתתף במסע לשתף וליזום יוזמות, עדיין רק מיעוט משתתף וזוכה להיות חלק מ"מדורת השבט".

      צטט: אורית-ב 2009-06-25 14:03:37


      מסכימה איתך מאד לגבי הפער החברתי שנוצר, לגבי המעמדות, ולגבי האמירה כי מדינת ישראל צריכה להבטיח שוויון הזדמנויות בחינוך ולממן תהליכים חינוכיים חשובים.

       

      אני ממש, ממש לא מסכימה איתך לגבי נחיצותו של המסע לפולין. יש לי אלף ואחד טיעונים כנגד המסע הזה שהופך את גאיות ההריגה לאתרי עליה לרגל, ואת הטיול בין הזוועות לחוויה מגבשת חברתית. יש משהו פורנוגרפי כמעט, סליחה על המילה הבוטה, בצורך שלנו לראות בעיניים את ערימות האפר והמשקפיים. יש היבט של קיטש וזילות הרגש בציפיה הנרגשת לבכות במידאנק, להתחבק, לצעוד עם דגל ישראל ולשיר "אלי אלי" בקול נשנק, ואח"כ לחזור לארץ בתחושה של זיכוך פנימי.

       

      המטרות לנסיעה לפולין מעולם לא הוגדרו כראוי, לדעתי. אם צריך לנסוע לשם כדי להפוך לציוני, אז אבוי לציונות, ואבוי לטענה המושמעת כי "בזכות השואה יש לנו מדינה". אם המטרה היא להפוך את החניכים לאנשים הומניים יותר, אז אני לא מבינה למה זה צריך לקרות דווקא במלונות חמישה כוכבים ומול ערימות נעליים. יש גם דרכים אחרות.

       

      הלוואי, הלוואי שילדי היו מוכנים לוותר על החווייה (שאצלנו, אגב, עולה 6000 $) ולהסתפק בביקור ב"יד ושם". אבל הנסיעה לפולין היא הכרח חברתי, ולכן הם לא צפויים לעשות זאת.

       

       

      זה בדיוק מה שכתבתי.

      המסע בארץ הוא משמעותי הרבה יותר.

       

      אני לא מסכים לטענה "שבזכות השואה יש לנו מדינה" אני חושב שלמרות השואה הוקמה המדינה.

       

      זו דרך חלם בביצוע.

      צטט: aריק 2009-06-25 13:10:46

      דבר דבור על אופניו דבריך, ואני מסכים עם רובם, למעט טענת הבסיס שלך - אני חולק מאוד על הצורך בנסיעה לפולין גופא.

      אלא אם כן, החליטה מדינת ישראל לעזור לממשלת פולין ולכלכלתה, או אז אין בעיה.

      וברצינות -

      נכחתי בכמה וכמה מפגשים משמעותיים ב"יד ושם" קיבוץ לוחמי הגיטאות, יד מרדכי. לא ממש הצלחתי בעקבות המפגשים הללו להבין את הצורך ל"נסוע לפולין".

      נכון לפני 20 שנים היה בזה משהו מרגש, כי אז לא היו חופשות במחיר רבע משכורת, הכל כלול, בתורכיה. אז לצאת מהארץ היה מרגש, ופולין היה תירוץ מעולה.

       

       

       

      אני בטוח שבארץ יש מספיק עדויות, קודם בשר ודם ואח"כ בתי זיכרון והנצחה.

      המסע לשם לא הכרחי, עיקר הלימוד, ההכרה והידיעה נעשה פה בתהליך שנמשך כמעט כל השנה.

      מפריע לי שרק קבוצה קטנה מאוד של התלמידים נחשפת ומשתתפת בתהליך.

        25/6/09 15:36:

      בתי ספר רבים, בכל שכבות גיל, משתתפות בפעילויות מטעם מרכז יד ושם ומטעם מרכז לוחמי הגטאות. כמובן שמדובר באירועים המבוצעים באופן עצמאי על ידי מנהלים ולא על ידי מערכת החינוך.

      לפחות בתקופתי כתלמיד באורט מוצקין, התלמידים שיצאו למסע הקימו את חדר השואה והעבירו את החוויות שלהם לשאר התלמידים.

        25/6/09 14:03:


      מסכימה איתך מאד לגבי הפער החברתי שנוצר, לגבי המעמדות, ולגבי האמירה כי מדינת ישראל צריכה להבטיח שוויון הזדמנויות בחינוך ולממן תהליכים חינוכיים חשובים.

       

      אני ממש, ממש לא מסכימה איתך לגבי נחיצותו של המסע לפולין. יש לי אלף ואחד טיעונים כנגד המסע הזה שהופך את גאיות ההריגה לאתרי עליה לרגל, ואת הטיול בין הזוועות לחוויה מגבשת חברתית. יש משהו פורנוגרפי כמעט, סליחה על המילה הבוטה, בצורך שלנו לראות בעיניים את ערימות האפר והמשקפיים. יש היבט של קיטש וזילות הרגש בציפיה הנרגשת לבכות במידאנק, להתחבק, לצעוד עם דגל ישראל ולשיר "אלי אלי" בקול נשנק, ואח"כ לחזור לארץ בתחושה של זיכוך פנימי.

       

      המטרות לנסיעה לפולין מעולם לא הוגדרו כראוי, לדעתי. אם צריך לנסוע לשם כדי להפוך לציוני, אז אבוי לציונות, ואבוי לטענה המושמעת כי "בזכות השואה יש לנו מדינה". אם המטרה היא להפוך את החניכים לאנשים הומניים יותר, אז אני לא מבינה למה זה צריך לקרות דווקא במלונות חמישה כוכבים ומול ערימות נעליים. יש גם דרכים אחרות.

       

      הלוואי, הלוואי שילדי היו מוכנים לוותר על החווייה (שאצלנו, אגב, עולה 6000 $) ולהסתפק בביקור ב"יד ושם". אבל הנסיעה לפולין היא הכרח חברתי, ולכן הם לא צפויים לעשות זאת.

        25/6/09 13:10:

      דבר דבור על אופניו דבריך, ואני מסכים עם רובם, למעט טענת הבסיס שלך - אני חולק מאוד על הצורך בנסיעה לפולין גופא.

      אלא אם כן, החליטה מדינת ישראל לעזור לממשלת פולין ולכלכלתה, או אז אין בעיה.

      וברצינות -

      נכחתי בכמה וכמה מפגשים משמעותיים ב"יד ושם" קיבוץ לוחמי הגיטאות, יד מרדכי. לא ממש הצלחתי בעקבות המפגשים הללו להבין את הצורך ל"נסוע לפולין".

      נכון לפני 20 שנים היה בזה משהו מרגש, כי אז לא היו חופשות במחיר רבע משכורת, הכל כלול, בתורכיה. אז לצאת מהארץ היה מרגש, ופולין היה תירוץ מעולה.