מה יש לי נגד המסע לפולין, הרי זה מסע שורשים "בחסות" המדינה. מסע שכל כולו זיכרון עם השואה, כולו נועד להעלות את זיכרון השואה למודעות גבוהה יותר של תלמידי ישראל.
לפני כן, מהו המסע לפולין ? המסע לפולין הוא מסע, שבו תלמידי בית הספר התיכון בדרך כלל תלמידי כיתה יא יוצאים אליו. במשך כשנה עוברים התלמידים תהליכים שנועדו להכין אותם למסע. ישנם בתי ספר העורכים השתלמויות בבית הספר, מזמינים מומחים ויועצים במגוון נושאים הקשורים ליציאה למסע. יש בתי ספר שעורכים השתלמויות לתלמידיהם בחסות יד ושם, מוזיאון השואה והגבורה, או בחסות לוחמי הגטאות ומוזיאונים נוספים, לעיתים עמותות שונות מציעות את שירותיהן. התלמידים נחשפים במהלך תקופת ההכשרה לעדויות של ניצולי שואה המספרים את קורותיהם ואת סיפור הישרדותם.
המסע לפולין הוא פרויקט חינוכי ראוי מאוד. קצת רקע על ההיסטוריה של המסע לפולין, מי שיזמה, כבר ב 1965, את המסע לפולין הייתה ניצולת שואה, שרצתה לחזק את תודעת השואה, למעשה היא ראתה במסע לפולין דרך להנציח ולא לשכוח את השואה. כבר אז הבינו ניצולי השואה, שיש לנהל מאבק על הזיכרון הקולקטיבי.
מאוחר יותר ב1988 יזם אברהם הירשזון את מצעד החיים, הקים עמותה ולימים יגזול את כספה כדי לנהל חיים אישיים ראוותנים, אבל בית המשפט גזר עליו מאסר, שישליך אותו לבית האסורים.
מדינת ישראל, ולא עמותה צריכה לעמוד מאחרי יוזמת הזיכרון, והעלייה למחנות, שנועדו להשמיד את העם היהודי.
המדינה, כמו בנושאים רבים אחרים, פתרה את עצמה מתפקידה לטפח מורשת מלכדת לחברה השסועה והעבירה ליזמים ועמותות לקבוע את ערכיה. המסע לפולין יכול היה להיות אבן שואבת לחיזוק הסולידריות של הקולקטיב הישראלי, אבל לא.
המסע לפולין הפך ליוזמה של עסקנים ויזמים המבקשים לגזור קופון כלכלי מזיכרון השואה. משלחות לפולין יוצאות גם באופן פרטי וגם דרך ארגונים כמו משרד הביטחון וצהל, ברבים מהם יש מערכת ארגונית מסודרת ככל הנראה, לא כך במשרד החינוך. כל בית ספר מתקשר עצמאית לחברות ומשרדי נסיעות שהתמחו ומתפרנסות מארגון וביצוע המסע לפולין.
מימון המסע לפולין הוא על ידי ההורים, תוספת לתשלומי הורים, אמנם לא מחייבים, אמנם יוצאים רק תלמידים המעוניינים בכך, אמנם יש מלגות שנועדו לסייע במעט לנזקקים, אבל עדיין רק בכמחצית מבתי הספר בישראל מתארגנת משלחת לפולין, ורק כ 25-30% מתלמידי כיתות יא' ויב' יוצאים למסע. מחירו של המסע לפולין מוּשָת על ההורים, מדובר בסכום של כ 5000 ₪, המהווה "סלקציה" כלכלית. המסע לפולין הוא עוד מפעל בתעשיית החינוך
בשנים האחרונות הפך המסע לפולין לנושא נוסף ב"מדורת השבט" התלמידים היוצאים מתפצלים משאר חבריהם לכיתה או לשכבה ורוכשים לעצמם חוויות ייחודיות רק להם. שאר התלמידים מוּדָרים מהמשלחת ולאט לאט מודרים חברתית. חברי המשלחת מקיימים פעילות במשך כל השנה כחלק מההכנה למסע, רק להם. הפעילות כוללת לימוד, מפגשים אחרי הצהריים ובערבים, סיור במוזיאונים, השתלמויות וגיבוש חברתי. הנושא העיקרי הוא המסע לפולין, מי שלא שייך לא שייך.
משאביה של מערכת החינוך הציבורי מצומצמים ונועדו להבטיח את מטרות החינוך שקבעו מנהלי החינוך בישראל. המסע לפולין איננו בין מטרות החינוך, נוסף לזאת הדיון הציבורי, אם התקיים, לא היה פומבי, לא הוצעו חלופות שיבטיחו בניית ערכים קולקטיבים .
כמו שנאמר המסע לפולין יכול להיות אבן שואבת ליצירת חברה יותר מלוכדת, אבל ממש כמו בחֶלם, רעיון ראוי ביותר מבוצע באופן שלומיאלי ומחטיא את המטרה הפוטנציאלית.
כך בחסות המסע לפולין מתבצע תהליך של פיצול והפרדה בלי משים. קבוצה מגובשת מחוברת לאחד האתוסים החשובים של העם היהודי ושל מדינת ישראל. קבוצה מלוכדת סביב ערך חשוב מאין כמוהו, זיכרון השואה. קבוצה בעלת אמצעים, ששילמה טבין וטקילין עבור המסע לזיכרון והנצחת השואה.
ולצידה באותה מערכת חינוך, באותו בית ספר ובאותה כיתה, קבוצה אחרת ללא קשר עמוק לזיכרון השואה, ללא קשר לתהליך לימודי וחינוכי. קבוצה מחוץ "למדורת השבט". קבוצה שהחינוך הציבורי לא הצליח לחבר וללכד לקולקטיב הישראלי.
אין לי שום ספקות בחשיבותו של המסע לפולין, חברה נמדדת ביחסה לערכים הבסיסיים, שהובילו לגיבושה, כמו ההיסטוריה המשותפת. המשלחות לפולין להנצחת ולזיכרון השואה מתחברות באופן משמעותי לערכי היסוד של החברה הישראלית וללאום היהודי.
אבל, חובה למצוא פתרון לכך, שרק מחצית מבתי הספר בישראל מוציאים משלחות לפולין. חובה למצוא פתרון, ששאר אוכלוסיית בוגרי מערכת החינוך ישתתפו בתהליך, אם ביציאה לפולין ואם בהשתתפות בתהליך הנילווה למסע או בפעילות אלטרנטיבית. חובת המדינה להחליט בדיון פתוח וציבורי מהו חלקה באחריות לגיבושו של הקולקטיב הלאומי הישראלי. |