היאוש והתקוה – 2  

הבוקר הגיע. הנסיעה עברה במחשבות. "מה יהיה....?  "מה הפעם...?   מה צריך לארגן ולהכין....? אילו תכניות לשנות...?  מגיע לבית החולים. צועד שוב במסדרון הארוך. "טיפול-נמרץ" מכריז השלט. השעה 08.00  והדלתות עדיין סגורות. שוב אין עם מי לדבר. ממתין בחדר המשפחות שנראה מאורגן לשהייה ארוכה.  "נקווה רק שלא נעשה שימוש בחדר הזה... אני חושב לעצמי ואז נפתחות הדלתות. אני פוסע פנימה בחשש. מגיע לחדר מס' 2 והחדר ריק. 

מבין שאבא נלקח לבדיקות ויוצא שוב לחדר ההמתנה. לאחר חצי שעה בדיוק יוצאים כל המבקרים מהמחלקה והדלתות נסגרות שוב. מדובר בדלתות חשמליות  ואין שום יכולת לפתוח אותן מבחוץ. השעות עוברות  ואף אחד לא מתייחס אלי ואין גם את מי לשאול. יצאתי למסדרון אולי אבחין באבא שחוזר מהבדיקות. השעה 12.00, הדלתות נפתחות ואני שב לחדר מס' 2 עדיין ריק. ניגשתי לתחנת האחריות לברר.  "כן... הוא בסי-טי... בודקים מה יש לו... ענתה האחרות האחראית בלי להרים את עיניה אלי. 

כל חצי שעה טלפון מאמא ומאחי "מה קורה..?   "יודעים כבר משהו...?  "לא... אין כל חדש בשלב זה... "טוב... כשתדע תעדכן....  "בסדר...  "ביי...   השעה 16.00 הדלתות נפתחות ואני נכנס שוב כדי לברר.  "אין עדיין תשובות... אומרת האחות.... כשנדע תדעו גם אתם.... "תמתין בחוץ עד שהוא יחזור.... מבטיחה לך שתיכנס גם בלי שעת ביקור.....  "אוקיי... אני ממתין בחוץ..... חזרתי לחדר ההמתנה. הייאוש מתחיל לחלחל בי.  חוסר הידיעה הזו מוציא אותי מדעתי.  

השעה 17.30, הדלתות נפתחות ואחות מורה לי באצבע להגיע. אני קם במהירות וגומע את המרחק בשנייה. "טוב... אתה יכול להיכנס אליו.... אבל..... הלב מחסיר פעימה. "עליך ללבוש חלוק... לחבוש מסיכה וללבוש כפפות.... יש לו זיהום והוא בבידוד מונע..... "לפני שתלבש כפפות נא לחטא את הידיים בחומר הזה... היא מצביעה על בקבוק פלסי המכיל נוזל אדום המונח על עגלה בכניסה לחדר. ליד הבקבוק ישנה ערימה של חלוקי בד תכלכלים וקופסת מסיכות פנים. שלט צהוב שתלוי מעל המשקוף מורה על "בידוד". תוך שניה וחצי אני מחטה את הידיים, מסתבך עם הכפפות ועם החלוק וחובש את המסיכה פחות או יותר כמו שצריך. נכנס לחדר. אבא שוכב על המיטה. עיניו עצומות. הנשימות כבדות ולא סדירות. צינורות משתלשלים מכל כיוון והמוניטור מעל המיטה מצפצף ורושם קווים בלתי מובנים. 

אני נוגע בו בעדינות והוא פותח זוג עיניים תמהות. כאילו אומר "היכן אני...? מה קורה פה...? מה קרה לי...?  לא בטוח כמה הוא מבין מה קורה . מה שבטוח שפנים מוכרות לו רק יועילו.  מסיכת החמצן שמונחת על פניו לא מאפשרת לו לדבר ברור ולכן כל מה שאני מצליח לשמוע אלו הברות בלתי ברורות. 

לאחר מספר דקות נכנסים לחדר מספר רופאים לבושים ירוק ומספר אחיות לבושות לבן. "טוב.... זה מר ****..... פותח הבכיר מביניהם.  "הוא הגיע אלינו אתמול בלילה בגלל קשיי נשימה.... בסי-טי הובחן חיידק  אלים בצוואר וזה מה שגורם לקשיי הנשימה... הוא מטופל כרגע באנטיביוטיקה ונשאר כאן להשגחה..... כל עוד יהיו קשיי נשימה יהיה כאן....  והכי חשוב כרגע... מר *** רגיש לכל סוגי האנטיביוטיקה למעט סוג *******....  "נא לשים לב.... "לא בטוח שהאנטיביוטיקה שמותר לו לקבל תעזור... זהו ניסוי כרגע..... "סוף סוף אני יודע מה קורה... אני חושב לעצמי.  "וזה לא נשמע טוב בכלל.... 

האחות נכנסת ומסמנת לי כי הביקור שלי הסתיים. "תשליך את המסיכה והחלוק  לפח ותצא בבקשה..... אני עושה כמצוותה ויוצא לחדר ההמתנה. מיד כמובן מעדכן במהירות אך ביסודיות את אמא ואת אחי בפלאפון.  "טוב... כרגע אין מה לעשות כאן... אין טעם להישאר כאן... הביקור הבא בשעה 19.00 אבל הוא ממילא לא ממש  מחובר ולכן חבל להגיע לכאן... נמתין לבוקר ונראה מה קורה.... אני מסכם עם אחי.  "אוקיי... אני אגיע מחר  ואתה תלך לעבודה... נעשה יום אני יום אתה בשלב זה... אומר אחי.  "סגור... עניתי. 

חזרתי הביתה לאחר יום מורט עצבים בבית החולים. המון מחשבות, דאגה, חוסר ידיעה, כעס והשד יודע מה עוד. לא שמתי לב כי עבר יום שלם בלי אוכל או שתייה.  הגעתי הביתה אבל התיאבון כמובן לא היה.  מקלחת ולמיטה. נרדמתי בשניה לשנת לילה מסוייטת.  

המשך יבוא