כותרות TheMarker >
    ';

    האגרת השבועית של תיאטרון החדר

    פורום היוצרים של תיאטרון החדר

    ארכיון

    0

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר, קטע מאיגרת, 25.6.2009

    0 תגובות   יום חמישי, 25/6/09, 14:37
    אמיר אוריין - תיאטרון החדר

    קטע מתוך האיגרת השבועית

    יום ה', 25.06.09
    לקבלת האיגרת המקורית:

    orian01@bezeqint.net?subject=subscribe


    בימים אלו מתקיימות פגישות הכרות
    ללימודי משחק ובימוי בתיאטרון החדר
    פרטים בטל': 03-5171818


    הדיבוק בחדר
    טרגי-קומדיה אפלה
    הצגות ראשונות פתוחות לקהל!

     בהשתתפות מאייה אלרון, אבי גיבסון בראל, אמיר אוריין

    אמיר אוריין חזר במחזהו למקורות הפולקלוריים של הדיבוק
    ממחצית המאה ה-19, וביחד עם אבי גיבסון בראל ומאיה אלרון,
    השלושה מציגים בחלל קטנטן  - ותיאטרוני ביותר -
    בתוך שימוש מעולה במחוות ובקולות, ללא פעלולים טכניים

    - טקסי גירוש, חלקם מצחיקים נורא.
    הדיבוק שלהם הוא ניסיון נועז, חילוני לעילא וחדשני,
    ליצור איזו מהות רוחנית אנושית, להעיף את הזיוף הפסוודו-דתי,
    ולשאול, כך נדמה לי, על רוחניות אותנטית בלי אלוהים.
    (פרופ' שמעון לוי, ישראל היום)


    "היה מקסים, מהמם!
    מופעי הקולות המטורפים
    היה בהם משהו גאוני !"
    (ישי זומר, מוזיקאי. ענבר טל, מעצבת)

    טל' להזמנות: 03-5171818
    הערה: רשימת הממתינים להצגת "הדיבוק בחדר" היא ארוכה ומספר המקומות בחדר הוא קטן. ובכל זאת, אנא המשיכו להזמין מקומות, ואנחנו נתקשר אליכם בחזרה לתאם מועד שיתאים לכם לבקר בהצגה. תודה!



    שארית היום
    מופע היחיד של אורי אברהמי
    בתיאטרון החדר
    הוא בא לשיר
    אבל מצוקות חייו מסיטות אותו ממטרתו
    מי שתחילה נראה ממורמר, מסיים את המפגש בתקווה
    אורי אברהמי מספר, שר ומלווה את עצמו ביוקלילי
    יום שישי, 26.6.2009, בשעה 14:00, בתיאטרון החדר
    מחיר כניסה 20 ש"ח.
    להזמנות: 03-5171818



    באיגרת המקורית:
    הדיבוק בחדר
    דם
    נו אקסיט
    שארית היום
    פתאום בבוקר - הפחד
    שיטת אוריין
    פרשת השבוע 
    "נמר בוער" - שרית פוקס
    מיכאלה למדן: גופך ערק
    מאיה הובני-שטיינמן: משורר
    מולי ש' אנצ'ל: דֶּרֶךְ נְכָאִים
    יואב איתמר: פינתו
    שאול דישי: פינתו
    יאיר גרינברג הברבור: בלוקו
    אלי הוז: מפי הטף
    שבע ילדות יהודיות - הקליפים
    נתי אורנן: רואים אור יום
    דודו טופז, הסרט הגנוז של דורון צברי
    דירה
    רגע של עברית
    הכתובת על הקיר 
    אודישנים / דרושים 
    כרוניקה... 
    אתרים



    שיטת אוריין - המעגל הפתוח
    פעימה

    אם נעצור לרגע ונקשיב, נוכל לשמוע את הפעימה. היא באה מתוך הגוף או מחוצה לו. היא פעימת דופק בבית החזה או ברקות. היא פעימה במנוע של מכונה או צליל גל בהישברו אל החוף. פעימה קובעת את קצב החיים המוכר לנו בתחום המציאות. פעימה היא תו בחילופי העתים. בכל עת פעימת קצב מתייחסת לזיכרון העבר כמו לציפייה לעתיד. אנו יודעים את פעימות הקצב. החוויות המתקיימות בנו מלמדות על קיומו. אותו הדבר נכון גם בתחום האירוע האמנותי. אלה מאיתנו הבאים אל התחום הזה כדי להימלט מקצב החיים, מעדיפים שיציגו להם קצב אחר, אנלוגי, זמן אמת שאיננו זמן אמת בפעימת החיים כאן ועכשיו, זמן של מקום אחר, פעימה אלטרנטיבית. כל אחד וטעמו.

    (לקריאה נוספת: "המעגל הפתוח" מאת אמיר אוריין, הוצאת ספרית פועלים, 1998, עמוד 262)


    פרשת השבוע: שלח לך (קטע)
    (הקטע הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת קבוצתית ב"המליאה" של תיאטרון החדר. הערות השוליים הוצאו כדי להקל על הקריאה) 

     


    39. חקת: במדבר י"ט - כ"ב 1


    "וידבר יהוה אל-משה ואל-אהרן לאמֹר. זאת חֻקת התורה".

    פרשת פרה אדומה. לוקחים "פרה אדומה תמימה אשר אין-בה מום, אשר לא עלה עליה עול". מוציאים אותה אל מחוץ למחנה, שוחטים אותה, שורפים אותה, ואת אפרה מניחים למשמרת למי נידה, המים המרחיקים את הטומאה. "זאת חֻקת התורה", כלומר, דין תורה שלא נתבאר טעמו. ישנם דינים שטעמם ידוע או לפחות מנומק במקור. לדוגמא: מתוך עשרת הדיברות, חמשת הראשונים סיבתם מבוארת במקור. החמישה הבאים אחריהם לא מבוארים. מתוך אותם דינים שאינם מבוארים, על חלקם ניתן לשער את טעמם, על פי טבעו של הדין. למשל: הדיבר "לא תרצח", אינו זקוק לנימוק, משום שהוא מבוסס על עקרון מוסר אוניברסאלי, שממנו נגזרים עקרונות המוסר האנושי, אותו מוסר המתגלם בדמותו של האל העברי, כפי שדיברו עליו נביאי ישראל. על חלק מהדינים והחוקים קשה לשער את טעמם, אלה הם בבחינת "חוקת התורה", ועליהם נכתבו תילי-תילים של פרשנויות ופרשנויות-נגד. דין פרה אדומה הוא "חוקת התורה" שלא נתברר טעמו.

    ככלל, חוק תורה אינו חייב לנמק את עצמו. דת אינה מחויבת להסביר או לנמק את מצוותיה. בהיותה נשענת על אמון הציבור בתוקפה. לכאורה, יכול כותב הדינים להציג דינים ככל אוות-נפשו, אין הוא חייב דין וחשבון למאמיניו, ואינו מחויב לנמק על שום מה נכתב דין זה כך ולא אחרת. זה טבעה הכללי של דת, והוא בניגוד לטבעו של המדע. מדע חייב להציג תיאוריה, שהיא המקבילה המדעית לתורה. אבל עליו לנמק תיאוריה זו בכל פעולת מחקר, לשער השערות, לבדוק אותן בכלים מדעיים מוסכמים, להוציא מסקנות פשוטות, ברורות, ניתנות ליישום ולשחזור, ויש אומרים שתיאוריה טובה חייבת להכיל בתוכה גם מבחן מכריע שיכול להפריך אותה בניסוי חוזר. תיאוריה מדעית טובה שואפת להכיל בתוכה את אפשרות מתן האמון בה, בצד האפשרות להטלת הספק בה. תורה דתית שואפת להשיג תגובה אמונית מוחלטת. רק בתחום התיאולוגיה הדתית קיימת האפשרות להטלת ספק בגבולות ידועים מראש, וללא פריצה אל מעבר להנחות היסוד שלה.

    ובכל זאת, יש רואים יותר מדמיון אחד בין דרכה של דת, לדרכו של מדע. גם כותב החוקים הדתי אינו חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. הוא מחויב להתחשבות בטבעו של האדם, העולם, והתנאים הנתונים הקיימים בזמנו. לדוגמא: חוק שהוא בבחינת "גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה", ואפילו הוא נראה בעין המתבונן כחוק נפלא, הוא אינו תקף. תוקפו לוקה באי-יכולתו של רוב הציבור לקיים אותו, ונזקו עלול להיות גדול מתועלתו, עד כי הציבור עלול להטיל ספק, לא רק בחוק המסוים, אלא בכותב עצמו ובתורתו כולה.


    תכונה נוספת של החוק עשויה להגלות במחקר ההיסטורי. לרבים מהחוקים הדתיים העתיקים יש בסיס בתקופת הזמן שבהם נחקקו, או קודם לכן. לדוגמא: איסור אכילת חזיר מנומק בכך שהוא "מפריס פרסה ושֹׁסע שֶׁסע פרסה, והוא גֵרה לא יגר, טמא הוא לכם".

    אולם חוקרים אחדים מציעים הסבר חקלאי-כלכלי לאיסור אכילת חזיר. מקובל היה שחזיר הינו בעל חיים הזקוק למים רבים יחסית, לשם גידולו. במזרח התיכון השחון, שבו יש תקופות של בצורת חוזרות ונשנות, לא היה זה רווחי לגדל חזיר. אם כן, הנימוק הראשון לאיסור גידול חזיר בארץ כנען, הוא כלכלי. ד"ר דוד אילן, שניהל חפירות ארכיאולוגיות בתל-דן טוען ששורשיו של הרעיון המונותיאיסטי טמונים בראשית תקופת הברזל הראשונה בארץ כנען. באותו הזמן נעלמו הצלמים והפסלים מהאמנות ומהפולחן. התופעה בולטת במיוחד באתרי "ההתנחלות" של אזורי הספר: ההר, המדבר, כמו בצפון הארץ, תל דן למשל. לדעתו, האליטה החברתית-הדתית פסקה, על רקע משבר כלכלי וחברתי שהתבטא במחסור של מתכת, שלצלמים אין כל כוח, קביעה שלהערכתו התפתחה בהמשך לאיסור המקראי עליהם במסגרת הדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה...". אם לצלמים אין השפעה רוחנית או סמלית, אפשר היה ליטול בלי חשש פסלי מתכת מקברים ומקדשים קדומים ולכתת את החומר שממנו הם עשויים לכלי נשק, לחרמשים ולגרזנים.

    איסורים מסוג זה מטבעם שהם מתקבעים בתודעת האדם. שנים רבות לאחר מכן הם מועברים מאב לבן, הופכים לאמונה שמתקשחת במהלך הדורות, ומקבלת תוקף של קדושה, ולו רק מעצם היותה מקובלת מהאבות הקדמונים. מכאן ועד לקיבוע האיסור כתקנה דתית הדרך קצרה. טיעון זה מסביר מדוע מוטל איסור אכילת חזיר ביהדות ובאסלם, שכור מחצבתן הוא המזרח-התיכון, ואילו בנצרות, שעיקר התפתחותה באירופה המשופעת במים, לא קיים איסור כזה. דין אחר הוא פדיון הבן, שהוא עידון של מנהג כנעני פגאני, להקריב את הבן הבכור למולך.

    אבל טבעו של האדם לשאול שאלות, ועל כן, שאלו גם מדוע דווקא פרה אדומה? נאמר שאדום הוא צבעם של חיי החומר. אדום הוא דם החיים. דם מכפר עוונות בהקרבת הקורבנות. דם אסור באכילה: "הדם הוא הנפש". בדמה האדום של הפרה האדומה, בנפשה של הפרה האדומה, מכפרים על נפשותיהם של בני ישראל ועוונותיהם. זהו סחר-מכר בין האדם לאלוהיו. אני נותן לך את נפש הפרה, ואתה נותן לי את נפשי החוטאת לפליטה. כך גם החוק המקראי הקדום של עין תחת עין, שן תחת שן.

    פרה אדומה, כמו השעיר לעזאזל, היא אובייקט שעליו משליכים את חטאי העדה, את רגשי האשם הבאים עם הכרת החטא, ואת דחפי התוקפנות, שהם פועל יוצא לרגשות האשם. פרה אדומה היא כלי המשמש לטיהור העדה כולה מחטאיה. פרה אדומה היא זן נדיר. אלה המבקשים היום להקים שוב את בית המקדש, טורחים ומרחיקים אל כל קצווי הפלנטה בחיפוש אחר הזן הזה, ועוסקים במחקר גנטי ליצירתו.
    ... 
    (אמיר אוריין, קטע מתוך "פרשת השבוע", תיאטרון החדר)



    "נמר בוער" - שרית פוקס
    כותרת משנה: מותו וחייו של נסים אלוני
    הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, פרוזה, 2008

    חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. האם ייתכן שיצירתו של אלוני שואבת מהלם הקרב שחווה כחייל במלחמת העצמאות? שרית פוקס חודרת אל הנימים הדקים ביצירה של אלוני. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר.

    קטע מתוך הפרק השישי: "אני חשבתי שאני מלך"

    ...תקופת פריז חידדה את תחושת הנבחרות של אלוני ויצרה אצלו אשליה נעימה שהוא מתרפא מאימת הכישלון המצמיתה: "החשש מפני האיש באולם שיישב וילגלג עוזב אותי לאט לאט. אולי אני מתבגר," כתב לאשתו הראשונה רותה מפריז ב-1957. אבל אלוני טעה. כעבור שנתיים כתב לאשתו השנייה אילנה, שנסעה להוליווד כדי להיות כוכבת ונכשלה: "אינך יודעת כמה קינאתי בך שנכשלת, כי הכושל הולך בטוח... אני חש כיצד אני נגרר לאלו המפילים אותי בחיוכיהם ובטפיחותיהם". קסם הכישלון בער באלוני מתחת לתשוקת ההצלחה.

    "אני לא מסוגל לעמוד מול דמעות של שחקנים", הזהיר אלוני את בר-שביט כשהגיש את תוכנית הרפרטואר, מפני שידע שלא יהיו תפקידים לכולם בחלק מהמחזות, ושחקני "הבימה", חברי הקולקטיב, היו חזקים ותובעניים. בר-שביט הציע שיתייצב בעצמו מול צערם של שחקנים שלא לוהקו לתפקידים שחשקו בהם. "בלאו הכי יש לי שם רע ועצבים חזקים", אמר. קופת "הבימה" הייתה ריקה באותה תקופה, ובת-עמי, חברת ההנהלה, עלתה בכל חודש לירושלים להתחנן בפני משרד החינוך שייתן כסף לתיאטרון הלאומי, לפחות לתשלום משכורות לשחקנים. שחקנים צעירים שלא היו חברי הקולקטיב פוטרו. שלמה בר-שביט ומישה אשרוב הודיעו לשחקנים הוותיקים שעכשיו הם חייבים לשחק גם תפקידים קטנים בהצגות.

    חנה רובינא סירבה לשחק את הגיבורה הזנותית קְלֵר, הנוקמת בגבר שנטש אותה, בביקור הגברת הזקנה של דירנמט, כי זהו תפקיד של "אישה שלילית". ישראל בקר, חבר הקולקטיב, היה מזועזע כששמע שלוהק לתפקיד משרת של אלישבע מיכאלי, שחקנית צעירה וארוטית באופן מאיים שנבחרה לשחק את קלר במקום רובינא: "שאני אגיש בירה לאחת אלישבע?" שמעון פינקל נשאר נטול תפקיד, אך מצא דרך להפוך לבעל תפקיד: הוא הציע להעלות את המלודרמה העצים מתים זקופים של אלכסנדר קאסונה, שבה הייתה דמות שרצה לגלם. "רובינא חזרה מהניתוח, מוכרחים לתת לה תפקיד", תירץ פינקל את הצעתו. הניתוח, בה"א הידיעה, היה ניתוח מסוים שלא דיברו על שכמותו אז, אבל רוב תל אביב ידעה מהו. אלוני, ששמע במסדרון במקרה על ההצעה שלא הייתה כלולה ברפרטואר, איים בהתפטרות. "זה זבל!" צעק, אבל בשם "הניתוח" של מלכת התיאטרון נאלץ לקבל את הדין. בסוף ערב הבכורה הלך אל מאחורי הקלעים, כרע ברך ונישק את שולי שמלתה של רובינא. הוא היה נפעם מכוחה להפנט את הקהל, ומרגליה היפות.

    (המשך יבוא)



    בס"ד
    מיכאלה למדן: גופך ערק

    גופך ערק
    כשהתמלאו החללים
    בין טפיחה לטיפה
    היה מתכסה במחול שדים
    מתחבא בדין
    צופה בי
    שטה בין כורי התקרה
    סופרת כבסים לאחור

    (מיכאלה למדן) 
    סדנאות כתיבה עם מיכאלה למדן: 0547-208-422.
    דוא"ל: dmlamdan@gmail.com


    מאיה הובני-שטיינמן: משורר
    *
    ובכל יום אכל אותי
    פרי הדר אחר
    וכיליון ומתיקות כרסמו בתוכי
    רציתי לא לישון
    כדי לא להחמיץ.

    יש ימים את יודעת שהמוח שלי רעב לדברים אחרים
    נמאס לי כבר לשוחח עם המתים
    האדמה רטובה מעודף סקס שמייבש אותי
    נמלים ממלמלות סביב צווארי
    עוטפות אותי שרשראות פנינים

    ירח צורח מתוך חלוני
    ינשוף כתום רואה הכול:
    "שבי מעט בתוך החדר, הזמן עומד כשאת לא זזה"
    רמת החמצן הולכת ויורדת
    נעלמת
    למסיבת עכברושים
    מתוך שתי זגוגיותיי מערכת של כבישים
    גם היום אני לבד

    יושבת במשרד בתוך כסא של הזיות
    (מאיה הובני-שטיינמן)



    מולי ש' אנצ'ל: דֶּרֶךְ נְכָאִים

    חַי הֲרוּגִים בְּפִגּוּעַ
    מַדּוּעַ
    הַאִם זֶה נִכְתַּב בְּסֵפֶר הַחַיִּים
    שִׁיר נוּגֶה שֶׁל מַתִּי כַּסְפִּי בּוֹקֵעַ מֵהַטְּרַנְזִיסְטוֹר
    וַדַּאי לֹא לַזֹּאת כִּוֵּן הַמְשׁוֹרֵר
    מַחְשָׁבוֹת עַל טְרַנְסְפֶר צָפוֹת בְּמֹחוֹת נְאוֹרִים
    לְאָן זֶה יוֹבִיל

    כְּשֶׁהַזַּעַם יִשְׁכַּךְ תּוּאַר דֶּרֶךְ הַנְּכָאִים

    (העברה: אורה אנצ'ל נחמה)



    יואב איתמר: פינתו
    מקורות השראה


    אני חושב על קוואפיס/שי דותן
    בְּעִיר נָמֵל, יָפוֹ לְמָשָׁל,
    הוֹלֵךְ בִּרְחוֹב יָפֶת, מֵאֵט
    לִפְנֵי בֵּית קָפֶה מֻזְנָח, נֶאֱנַח
    וְעוֹלֶה לְבֵיתוֹ. שָׁם,
    סָמוּךְ לַחַלּוֹן מַשְׁקִיף אֶל הַיָּם,
    הוּא מַדְלִיק אֶת הַנֵּר.
    לַשּׁוֹנוֹת אֵשׁ וּצְלָלִים
    עוֹד מְעַט יִקְרָא הַמּוּאַזִּין
    וְהוּא יֵצֵא אֶל הַמִּרְפֶּסֶת,
    לְהַבִּיט בָּעֶרֶב הַלַּח
    גּוֹהֵר עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים.
    -------

    (על החלון פרח עציץ
    על היום הגנה יציץ
    כל חבריו שם בגן
    הוא לבדו עומד כאן
    - ח. נ. ביאליק)
    -------

    גבולות העולם/יואב איתמר 
                                      לשי דותן
    עַל הַחַלּוֹן חָתוּלָצִיץ
    כָּל הַיּוֹם הֲגַנָּה מֵצִיץ
    בָּאֹפֶק בִּנְיָן, פַּח כְּחוֹל
    עֵץ מִזְדַּקֵּן שֶׁתֵּכֶף יִקְמוֹל

    כֹּה קָרוֹב, כֹּה רָחוֹק
    וּבִלְתִּי נָגִישׁ, מִי יוֹדֵעַ
    מָה הוּא מֵרָגִישׁ?
    בְּכָל זֹאת מַבִּיט דֶּרֶךְ
    חַלּוֹן חַדְרִי כָּל הָעֶרֶב.

    כַּמָּה זֶה אֱנוֹשִׁי,
    כַּמָּה זֶה חָיִיתִי.
    גְּבוּלוֹת הָעוֹלָם
    הֵם גְּבוּלוֹת בֵּיתִי.
    אוּלַי חָבֵר יַעֲבֹר
    וְיוֹשִׁיט לִי יָד


    בֵּינְתַיִם אֲנִי
    נִשְׁאַר לְבַד.

    יואב איתמר
    סדנאות כתיבה, מפגשים אחד לאחד, תרגום ועריכה
    03-5277259, 0528-815814.
    http://www.penpal.co.il/tip.php



    אלי הוז: מפי הטף

    אבא (רוצה להמחיש את היחס התקין בין שמיעה לדיבור):
    למה יש לנו שתי אוזניים ורק פה אחד?
    (ממתין, אך לא ממש מצפה לתשובה, ובכל זאת...)
    אני (חושבת לרגע, ואז):
    כי אי אפשר ששני הפיות יגידו באותו זמן אותו דבר.
    (אלי הוז)




    שבע ילדות יהודיות - הקליפים


    "שבע ילדות יהודיות", מחזה קצר מאת המחזאית הבריטית קאריל צ'רצ'יל.
    תורגם לעברית על ידי שמעון לוי ואורי שני.
    משתתפים: שרה פון שוורצה, גבי אלדור ורמי הויברגר, שהעלו את המחזה בכיכר רבין בתל-אביב, בכניסה ליריד שבוע הספר.
    הוראות הבימוי נעשו בטלפון ובסקייפ, ע"י סמיח ג'בארין שעדיין נמצא במעצר בית, כבול באזיק אלקטרוני בבית הוריו באום-אל-פאחם  - מזה חמישה חודשים.
    אני מצרף לינק ליוטיוב- של הסרט שנשות הקואליציה לשלום העלו: 
     http://www.youtube.com/watch?v=eoyDYJIz-tI
    מצורף גם ראיון שנעשה עם השחקנים:
    http://www.youtube.com/watch?v=48TunnObji4
    תודה לשחקנים. ולקואליציית הנשים יוזמות ומפיקות האירוע.
    שיהיו ימים טובים...
    - ירון פרידמן



    נתי אורנן: רואים אור יום

    18.06.09
    http://www.youtube.com/watch?v=4WEmLW4iWDI
    בחלק זה מופיעים ביצועים לשירים
    דג דיכאון / בשנים הכי קשות / הן תמיד עוזבות בסתיו
    קלרינט: לאוניד צ'רנייב. קחון ושייקר: אורי נועז. בס אנד ספנר: עדי רוזן.
    אקוסטיות וקדחת: נתי אורנן.
    צילום: עומר קטלן. אתם מוזמנים להגיב / להפיץ / לתייק
    וגם: http://www.youtube.com/watch?v=mbIpZq6k1Og
    בין אם תגיבו ובין אם לאו - שתשרה עליכם הברכה

    ברכות, דגים
    בברכה, נתי אורנן
    http://www.gotelthemovie.com/


    דודו טופז, הסרט הגנוז של דורון צברי
    http://fun.mivzakon.co.il/flash/video/3652/דודו%20טופז.html
    (העברה: שאול דישי)



    רגע של עברית


    לשון מתסכלת היא מה שאומרים כדי שלא לומר את הדבר עצמו, או כדי להתחרות עם הזולת, או כדי להילחם בו.
    תיקון לשון הוא מה שראוי לומר כדי לסייע בריפוי עצמי ובריפויה של החברה.
    אם נתקן תבניות לשון, נסייע בריפוי אישי וחברתי.
    שיטה: ממעטים בשלילה. מרבים בחיוב. מדייקים בכוונה.
    מדי פעם נביא כאן דוגמאות ללשון מתסכלת ולתיקונה:
    לשון מתסכלת: "לא הבנת אותי!"
    הביטוי "לא הבנת אותי!" מגלם בתוכו קביעה של ציון "נכשל בהבנה" לזולת וניסיון לשליטה בזולת ולהשפלתו. 
    תיקון לשון: סליחה, לא הסברתי את עצמי.
    כמה פשוט.


    עד כאן קטע מתוך האיגרת השבועית, יום ה', 25.06.09
    לקבלת האיגרת המקורית: orian01@bezeqint.net?subject=subscribe


     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה