פעמיים בחיי מצאתי את עצמי עובדת באופן זמני כקופאית בחנות של הקיבוץ. מדובר באחת מהעבודות המשעממות ביותר שעשיתי, ומהמעניינות ביותר. בשעה שהטיפול בקופה עצמה לא דורש שום יכולת שיכלית מלבד זיכרון טוב, הטיפול באנשים דורש ממך דיפלומטיות, רגישות ויכולת התעלמות מרשימה. בני אדם שומרים על איפוק ברוב המקומות, אך נשברים כשהם ניצבים בפני צרוף מופלא של שני נושאים רגישים: כסף ואוכל. בנקודה הזאת, רוב האנשים נשברים, ונותנים לפחדים האפלים ביותר שלהם לצאת החוצה. ב"החוצה", אני מתכוונת על הקופאית האומללה, שבתמימותה הרבה רק רצתה לעשות חשבון, ובמקום זה היא מופתעת לגלות, שיש לא מעט בני אדם המאמינים שהקופאית יודעת הכול וגם אחראית על זה. הקופאית יודעת למה החסה יותר ירוקה כהה מירוקה בהירה. הקופאית יודעת אם החצילים מרים. הקופאית יודעת למה העגבניות רכות. הקופאית יודעת למה המלפפונים קטנים, למה המשמשים מתקלקלים מהר, למה השמש זורחת ולמה חם בחוץ, והכי חשוב, הקופאית יודעת מה שכחתי. בתוך משמרת של שלוש שעות, המשפט השלישי הכי נפוץ הוא "אולי את יודעת מה שכחתי?", שמגיע מיד אחרי "זה טרי?" ו-"למה זה כל כך יקר? בסופר X זה עולה חמש אגורות פחות". בתור אדם רוחני, אני יודעת שלפעמים צריך להיות מעשיים, לכן אני לא מתעצלת ומכינה במשך השבוע רשימת קניות ארוכה ומסודרת, מחולקת לפי החנויות אליהן עלי ללכת, והסדר על המדפים. את הרשימה אני שוכחת בבית, מודבקת למקרר במגנט שכתוב עליו "הכול לטובה". התוצאה המתבקשת, היא הסתמכות על הזיכרון, שלא תמיד אומר לי את האמת, ולא תמיד אומר לי הכול. כך, אני עשויה לחזור מהחנות עם ברכת יום הולדת לאחיין שלי, שני עטים חדשים ונר מבושם, במקום סבון כלים, קרטון חלב וחבילת נייר טואלט, אותם רשמתי, בצורה קפדנית ומסודרת, ברשימה היפה שלי. הזיכרון שלי מתעקש לזכור רק אירועים משמחים, ושוכח דברים קטנים ולא חשובים כמו עבודות הבית. אני רוצה להציע לחנויות בכל רחבי הארץ, ואם אפשר, בעולם, להקים שרות מודיעין חדש, שרות "מה שכחתי". קופאיות בפנסיה ישבו בעמדה קטנה ונחמדה, ממש לפני הקופה, יבדקו עבורנו את הקניות וישלחו אותנו בחזרה להביא את מה ששכחנו. עכשיו רק צריך לשכנע קופאיות בפנסיה לחזור לעבוד. יש מתנדבים?
__________________________________________
הסדנה הבאה של השיטה הכחולה תתקיים ב 16.7.2009, פרטים באתר. תודה רבה לכל המתעניינים. |