היאוש והתקוה – 3 

הבוקר בא. איתו המחשבות, החששות.  חוסר הידיעה, הפחדים. הגעתי למשרד ודי מהר טלפון. "מה קורה...? היא שאלה.  "הכל רגיל..... עניתי לה.  "לפי התשובה והקול שלך יש משהו... "אתה רוצה לשתף...?  "לא יודע... מלא בלאגנים... לא יודע.... באמת לא יודע.... 

"פשוט תשתף... תשפוך.... תדבר.... תפסיק לשמור דברים בבטן..... "אני ארביץ לך אם לא תדבר....  "אני אכה אותך..... "תדבר... עכשיו.... חיוכון חולף על פניי. "טוב.... אז ככה..... אבא שלי חולה מאוד..... לא ממש יודעים כמה הוא חולה...... אבל הוא חולה..... וכפי שזה מסתמן כרגע זה כנראה שידור חוזר של מה שהיה לפני 12 שנה..... וזה לא טוב...... בכלל לא טוב.....  התפרקתי. 

הגוש בגרון איים לחנוק אותי. התנפצתי. זיכרונות  שנת 97 צצו ועלו. כמעט שנה הוא היה מאושפז. מתהלך על חבל דק של בין תקווה לייאוש. חיידק אלים תקף אותו במסגרת עבודתו בגוף ממשלתי, הרגישות לאנטיביוטיקה ובהמשך גם למחטים הייתה קריטית ושום טיפול לא עזר. כל יום הביא איתו בשורות פחות ופחות טובות. הגענו מספר פעמים למצב בו הוזעקנו לבית החולים להיפרד ממנו. חודשים על חודשים של משמרות ליד מיטתו. הפכנו כבר לחלק מצוות המחלקה הפנימית. חודשים שכב עם חזה פתוח כדי לנקז חיידקים. שבועות של חוסר הכרה והזיות. ניתוחים וטיפולים כואבים. וזה אבא. אבא שלי, הגדול והחזק. שוכב כאן מולי חסר כל ישע, נע בין תקווה ליאוש.  11 וחצי חודשים של חוסר וודאות הסתיימו בהחלמה, אבל.....  הרגישות קיימת, המידע קיים וכל זה עשוי לחזור עכשיו. התפרקתי לגורמים.  והיא הייתה שם כדי לאסוף אותי.  הייתה שם כדי להקשיב. לומר את המילה הנכונה בזמן הנכון. 

"פשוט תשפוך....  תדבר כבר לכל הרוחות...... תפסיק להחזיק את הכל בבטן..... היא ירתה לי לתוך האוזן, לתוך המוח.  ואני מפורק. סיפרתי לה מה קורה, מה עברנו כבר ומה יודעים כרגע. סיפרתי והנטל היה קצת קל יותר.  "טוב.... תהיה חזק... נדבר...... היא סיימה את השיחה. ואני פניתי לעיסוקיי.  אבל היה לי יותר קל. 

בהמשך היום קבלתי טלפון שבישר שאבא יוצא מטיפול נמרץ ועובר למחלקה פנימית. הפנימית הוותיקה התעקשה שיגיע אליהם. הוא הרי  לקוח מועדף  V I P  . ומכיוון שלא היה מקום במחלקה החליטו להשאירו יום נוסף בטיפול נמרץ. זו בשורה משמחת. הוא כבר לא בסכנת חיים מיידית. הוא מתאים למחלקה פנימית. 

היום התמשך לו בעצלתיים, עדכונים טלפוניים כל כמה שעות והחלטה שמחר אני זה שיהיה לצידו כל היום.  

למחרת בבוקר אני מתייצב מול מחלקת טיפול נמרץ וממתין לפתיחת הדלתות. השעה 08.00 והן אכן נפתחות. אני פוסע פנימה לחדר מס' 2. לא שוכח חלוק, כפפות ומסיכה ומיד מבחין כי אבא נראה יותר טוב. הוא ער, עירני ומסמן לי גם בעיניו וגם בידו  "בוקר טוב". לאחר כמה דקות מגיע סניטר ומתחיל להכין את אבא להעברה למחלקה הפנימית. הסניטר לובש גם הוא חלוק ועוטה כפפות. ואנו צועדים במסדרון הארוך.  מגיעים למחלקה ומיד מתחילה קבלת פנים חגיגית. כאילו לא חלפו 12 שנה. 

"תכניס אותו לחדר טיפול מוגבר.... להשגחה וקבלה....  אומרת האחות הראשית. אבא מוכנס לחדר  בן 8 מיטות המופרדות בווילונות. המון רעשים וצפצופים, מחזה לא מרנין במיוחד. אבא מחובר לכל החוטים והצינורות ואותי כמובן מוציאים החוצה. "תמתין בחוץ עד שנסיים לקלוט אותו.... מצווה האחות הראשית... "נקרא לך כשנוכל....  יצאתי. פוסע במסדרון המחלקה  הלוך וחזור. עצבני.  יוצא מהמחלקה ומסמס לה.  "אנחנו בפנימית....  "מצויין.....  היא מגיבה מיד. "תהיה חזק..........   הדקות עוברות ואיש לא קורא לי.  אני מחליט לרדת לקומה הראשונה למזנון לשתות קפה.  לקפה יש טעם של בית חולים, של חוסר וודאות וחשש.  משליך את רוב הקפה לפח וחוזר למחלקה.  דלתות חדר הטיפול המוגבר פתוחות ואני פוסע פנימה לובש חלוק מבד כחלחל , כפפות גומי ועוטה מסיכת פנים.  השלט הצהוב המכריז על בידוד לא נשכח בטיפול נמרץ , הוא תלוי  מעט מיטת אבא.  אבא במיטה הראשונה. מסיכת חמצן מכסה את פניו. צינורות וחוטים מכל עבר. "הרדמנו אותו קצת כדי שלא יתלוש את החוטים.... אומרת האחות האחראית על החדר.  "תעשו מה שצריך... העיקר שיחלים... אני עונה לה ומתיישב לידו. השעות עוברות והערב יורד. אבא חסר מנוחה, נע וזע במיטה ונראה שמשהו מציק לו. אני קורא לאחות והיא מסבירה שהוא נלחם בחיידק ושזו תגובה אופיינית.  זה כמובן לא מרגיע אותי ואני מתקשר לאחי.  מספר לו מה קורה. חולק איתו את הדברים.  "תעדכן את אמא בבקשה... אני מבקש ממנו. 

השעה 20.30, "כל האורחים מתבקשים לסיים את ביקורם במחלקה ולעזוב..... מכריז הכרוז.  אני מסיר את החלוק, הכפפות והמסיכה ורק אז מבחין כמה אני רטוב מזיעה. מבט אחרון על אבא, איחולי המשך ערב טוב לסגל המחלקה ואני עוזב. עוד יום הסתיים . 

בדרך הביתה אני מתקשר אליה.  מספר איך ומה היה ובעיקר סופג ממנה תמיכה וחיזוקים. שוב היא לצידי. הדרך כמובן מתקצרת כך.  עברה במהירות רבה.

המשך יבוא