| רק לפי כשבוע כתבתי כאן על שני החתלתולים הקטנים שנותרו מתוך ארבעה ועל כך כי מרבית גורי החתולים ברחוב אינם מצליחים לשרוד ולהגיע לגיל בגרות. והנה אתמול מצאתי את אחד מהשניים מת, כנראה נדרס גם הוא, ואילו האחרון נקלע היום לתאונה מצערת כאשר אדם שבא להתקין דבר מה רמס אותו שלא במתכוון. בתחילה נראה היה כי הוא מפרפר בין חיים למוות אך לאחר מכן הוא החל להתאושש. לקחתי אותו אל הוטרינרית והיא בדקה אותו ואמרה כי אין לו נזק חיצוני וכי יש לעקוב אחר מצבו בשעות ובימים הקרובים. בתחילה הוא היה אפאטי וסירב לאכול ולשתות וגם ניכר היה עליו שהוא סובל מכאבים, אך כעת התיאבון כבר חזר אליו. כל זה החזיר אותי אל דבר מה שכתבתי לפני כשנה וחצי, בעקבות אירועים דומים שהתרחשו אז: "על הסבל והניצוץ האופטימי..." לפעמים, בכדי להבין את המשפט הזה, לא חייבים לחזור בזמן אל תקופות חשוכות או להרחיק אל מקומות מדממים כמו עירק או קונגו. חצר הבניין שלך יכולה להספיק. מדובר היה בחתולון שנולד לא כל כך מזמן אצלנו בחצר. בתחילה הם היו ארבעה. שניים מהם נעלמו, אחד כנראה לאחר שנותר בתוך מנוע של רכב שנסע ועוד אחד מת ממחלה. הרביעי דווקא היה בר מזל. פעם אחת הוא ננטש במקלט ע"י אמו, שטרחה להעביר משם את כל אחיו אך שכחה אותו. הוא בכה ויילל במשך יומיים עד שמצאנו והצלחנו לחלץ אותו. לאחר מכן הוא הצליח להגיע איכשהו אל תוך אחד הגלגלים של רכב בצד השני של הרחוב ובילה שם כמעט יומיים, עד שהצלחתי לאתרו ולחלצו משם, למרות התנגדותו הנמרצת. הדבר המיוחד היה שנוצר קשר ממש טוב בינו לבין אחותו הגדולה והחורגת, שנולדה לאותה אם בהמלטה הקודמת, לפני קרוב לשנה. למרות שלמעשה הם לא היו אחים הם היו משחקים ביחד וישנים ביחד. פעם אחת אפילו ראיתי את האחות הגדולה מנסה לינוק מהאם ביחד עמו, למרות שהיא כבר הייתה חתולה בוגרת... שלשום בצהריים נגמר לו המזל. שכן שיצא עם רכבו מהחניון עלה עליו. זה קרה מול עיני. בתחילה, כששמעתי את ה`קנאק` החזק קיוויתי שהרכב שלו עלה על משהו מפלסטיק. לקח לו לא יותר מ-15 שניות למות. בעיקרון, שנים של טיפול בחתולי רחוב וגם עבודה עם בע"ח שונים בגנים זאולוגיים הרגילו אותי למוות או היעלמות של בעלי חיים. למדתי לקבל זאת כחלק בלתי נפרד מן הנוכחות במחיצתם, כחלק בלתי נפרד מן החיים עצמם. שבוע שעבר למשל, באחד מהחוגים הטיפוליים שאני מעביר בגן הזאולוגי ננשך למוות אוגר סיבירי בידי אוגר אחר, כנראה בגלל הצפיפות בה הם הוחזקו. הדבר קרה מול עיניהם של התלמידים, שבעקרון מוגדרים בתור נערים עם הפרעות קשב ובעלי נטייה להתפרצויות אלימות. אבל כמעט כולם לקחו את העניין מאוד קשה וביקשו שאזמין לגן וטרינר כמה שיותר מהר בכדי שיציל את האוגר. כבר ממבט ראשוני ניתן היה לראות שהאוגר גוסס ונאלצתי להסביר להם כי וטרינר לא יגיע במיוחד בשביל אוגר... הם רצו לקבור אותו ואני בעקרון הסכמתי אך מכיוון שהוא עדיין לא היה מת וגם בחוץ השתוללה סערה, נאלצתי בסופו של דבר להפקידו בידי אחד המטפלים. בשיחה שקיימתי עמם לאחר מכן הסברתי להם שבעבודה עם בע"ח, בייחוד במקום המכיל בע"ח רבים כמו גן חיות, דברים מעין אלו פשוט קורים והם כנראה גם יקרו בהמשך ואין ברירה אלא להבין שזהו חלק מכל העניין. הבטחתי להם גם שאם חלילה הדבר יקרה שוב אעשה ככל שביכולתי לקבור את החיה המתה אם כי איני יודע אם אצליח כי קבורת חיות אינה חלק ממדיניות מוצהרת של גן חיות, בטח לא בשטח הגן. לאחר מכן חלקם סיפרו גם על פרידות שהם נאלצו לעבור מבע"ח שגידלו בעבר. ובכל זאת, העובדה שחזיתי לראשונה בדריסה למוות של חתול שטיפלתי בו, ועוד חתול קטן, מאוד הקשתה עליי. הנסיבות שהובילו למותו היו לכאורה מאוד פשטניות- שכנה שיצאה מרכבה שבחניון וכנראה חלפה לידו גרמה לו לברוח מבין עמודי הבניין היישר אל החניון. בדיוק אז יצא הרכב ועלה עליו. אני הופעתי שם כאמור בדיוק ברגע הדריסה עצמה וכל שנותר לי היה להביט המום בחתולון הגוסס עד לרגע מותו, מה שנמשך שניות מעטות. הקלות הזו שבה יצור שכבר מתחילים להיקשר אליו נפגע ומת נראית כל כך בלתי נסבלת, עד שלא נותר אלא לקבל גם את זאת כדבר מובן ונסבל... העובדה שהופעתי שם בדיוק ברגע עצמו, לאחר שחזרתי מן הבנק, גרמה לי קצת להרהר, ולא בפעם הראשונה לנוכח מקרים מעין אלו, בהשתלשלות המסוימת של ארועים המובילים אותנו למקום מסוים ברגע מסוים. התפיסה הפילוסופית הזו נקראת דטרמיניזם ושמתי לב שהיא מופיעה בחלק מסיפוריי, גם אלו שנכתבו לפני שנים רבות. איני יכול לומר שאני מאמין דווקא בתפיסה הזו ובעובדת היותה חלק בלתי נפרד מקיומנו, אבל כן נוצרה אצלי בשנים האחרונות תפיסה אישית שלי, שמושפעת גם מהדטרמיניזם. לא ארחיב עליה כעת אך רק אומר שאם בעבר היותר רחוק הייתי רואה החמצה מייאשת בעובדה שעיכובים טיפשיים עיכבו את חזרתי מהבנק בדיוק באותן שניות שנדרשו כדי שאמנע את דריסתו של החתול, הרי שכיום אני מסוגל לראות בכל זה כדבר בלתי נמנע. ובכל זאת, הצער הכבד ישנו. לייבניץ טען כי מכיוון שההנחה האנושית היא כי אלוהים מושלם, הרי שאנו חיים בעולם הטוב ביותר, המושלם ביותר, מכל העולמות האפשריים. גם אם יש בו סבל וכאב זהו עדיין העולם הטוב ביותר שניתן לחיות בו. כל אפשרות אחרת, ניסיון אחר, היו מביאים אותנו אל עולם גרוע בהרבה. על כך ענה לו וולטר בספר סאטירי בשם "קנדיד", שנכתב לנוכח רעידת אדמה קשה ביותר שפקדה את ליסבון ב-1758, ובין היתר לועג לתפיסה הדתית לפיה הסבל הניתך על בני האנוש הוא רצון האל ולכן יש לקבל זאת בהבנה. וולטר מבקש בעצם להראות, במסע הקטסטרופות (המבוססות על אירועים אקטואליים לתקופתו) אליו הוא לוקח את קוראיו, עד כמה הגורל הוא עיוור ועד כמה בני האדם אדישים זה לסבלו של זה. לסבל ולמוות אין תכלית, לא בעולם הבא ובטח לא בעולם הזה. האדם פשוט נועד לסבול עד סוף ימיו, כי זהו העולם שהוא יצר עבור עצמו. הדבר החיובי היחיד שניתן להגיד על הסבל הנו שהוא אינו מבדיל בין האנשים. קנדיד, גיבור הסיפור, אינו מתרגש במיוחד מכל אסונות העולם הפוקדים אותו בזה אחר זה, לאורך מסעו. הוא אינו רואה בעצמו כקורבן או כמישהו העומד בפני מבחן אלוהי כלשהו. הוא מקבל את הסבל כפי שהוא, במה שנדמה כשלווה סטואית או בודהיסטית. טבעי יהיה למקם את לייבניץ על צדו האחד של הספקטרום ואת וולטר על הצד השני אך בסופו של דבר, גם ספרו של וולטר הוא בעל נימה אופטימית, כיוון שזהו ספר סאטירי ומלא בהומור וגרוטסקיות, ובכך בעצם הוא מבקש כאילו לומר לקוראיו כי הדבר היחיד שנותר לנו לעשות לנוכח סבלנו הוא לצחוק, או לפחות לחייך. לקראת סופו של הרומן שואלת אחת הדמויות את חבריה: " אני תוהה מה מכל אלה הוא הגרוע ביותר: להיאנס מאה פעמים רצופות על ידי שודדי-ים כושים, לעמוד בכריתה של חצי ישבן, לחוות את נחת מקלם של החיילים הבולגרים, לספוג הצלפות פרגול ולהיתלות בטקס אוטו-דה-פה, לעבור נתיחה שלאחר המוות, לחתור בספינת עבדים - בקיצור, כל הזוועות שעברו על כולנו - או לחיות כאן באפס מעשה?` אז לעתים גם אני תוהה מה עדיף- להיקשר במשך שנים, כל פעם מחדש, לחתולים העזובים האלו ולפעמים, באין אמא בסביבה, אף לטפל בהם מדי יום ביומו, ובסופו של דבר לראותם נדרסים, גוועים במחלות או סתם נלקחים ונעלמים, או פשוט להתנתק מכל זה, כפי שלא מעט אחרים מעדיפים לעשות, בין אם מדובר בסבלות בעלי חיים או בסבלות אנוש, ובכך גם לנסות ולהתנתק מהכאב והסבל האופפים אותנו? למרות שגם אני מתקשה לגבש תשובה לכך אני ממשיך מכח האינרציה לדבוק באפשרות הראשונה ומעריך כל אחד אחר שנוהג כך. ואולי התשובה שאני כן בוחר לתת לעצמי היא זו שכתבתי,בדיוק כמה שעות לאחר המקרה המצער שארע לי לפני יומיים, במענה לתגובה לאחד מהסיפורים שלי כאן, על ילדי העולם של ביאליק, סיפור המתאר מקום כאן בלב המדינה, שסבל וייאוש הם מנת חלקו היומיומית (ומי שקרא את הכתבה שפורסמה במוסף הארץ, לפני כמה שבועות, על אחד המבנים באזור הזה, מבין באלו רמות של סבל מדובר): והתשובה שלי היא שדווקא היכן שנדמה כי הסבל שולט ללא עוררין נוכל לפחות למצוא את הניצוץ האלוהי. לא במבט שטחי אלא אם נעמיק לחדור, נמצא אותו נוצץ הרבה יותר חזק מאשר במקומות השבעים והמרוצים. בין אם מדובר בצחוק של ילד, או בחתול חולה ורעב המתמכר ליד מלטפת או לקרני השמש באמצע החורף. כי דווקא אז הליטוף הזה, או ההתמכרות לשמש, או הצחוק הרגעי הזה, אינם הופכים לדבר מה מובן מאליו שבקושי מבחינים בו, אלא לתמצית החיים עצמם. הערה: לצורך הכתיבה על ספרו של וולטר נעזרתי בביקורת הספרותית הבאה- http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=713588&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0ביקורת |