התפרסם אתמול ב - my-net
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3735684,00.html

בחורף הירוק האחרון הלכתי עם אחד מוותיקי החלוצים של עמק בית-שאן, לראות אתר נופש שהוקם מסביב לאחד המעיינות, כחמישה קילומטרים מהעיר בית שאן. הוא הצביע על אבני הבזלת המסותתות שנעשה בהן שימוש לבינוי האתר ואמר לי: "אתה רואה את האבנים האלה..? הן מבית שאן הערבית... לקחו אותן משם, מהריסות הבתים, כדי לבנות את האתר הזה". כאשר נכנסנו אל האתר, ראינו מסביב לשפת המים מספר משפחות ערביות מנפנפות מעל לכירות הבשר, ילדים משחקים וההמולה רבה.

הזקן הזה, רגב מרגבי העמק, אגדות מקומיות מהלכות עליו, שלפני העליה לקרקע הקבוץ, הוא הילך בביצות, טעם את האדמה בכל מקום ולבסוף קבע – כאן יוקם הקיבוץ. כיום החיבור שלו למציאות היומיומית רופף בלבד, אבל אל העבר ואל העתיד הוא מחובר בעבותות של הבנה עמוקה.

"בוודאי", הטעים. "ומה חשבת? אפשר היה לאסור עליהם לבוא לכאן, ואפשר גם לאסור עליהם לזכור ולהתאבל, אבל אז זה היה נורא..  צריך להכיר באובדן שלהם", וחזר ומלמל שוב ושוב, כדרכו בזמן האחרון, "טוב שלפחות נותנים להם לבכות".

הזקן הזה, שחי לאורך שמונה עשורים במאה ה-20 וכבר תשע שנים במאה ה – 21, כבר ראה הרבה: צער ועושק, שתיקות וּדברים, מאבק, צמיחה ושמחה ותנופת בניין, נכדים ונינים; הוא הרווה את אדמת העמק האפורה בזיעתו, זרע בה מיליוני זרעים וקצר מאה שערים. אבל מאין שלף את האפשרות ההזויה הזאת של מניעת הבכי? אין לדעת אם דלה אותה מנבכי זכרונו ממציאות אחרת, בבהירות מזוקקת, או שמא סימֵן זאת בפיכחון של חוכמת מעשה נוכח פני העתיד. בין כך או כך, הוא ראה.