אני לא מדבר על לעצור את החיים, לרדת מהמסלול המהיר... דווקא טוב לי שם בטירוף הזה של העבודה. האדרנלין, האחריות, האתגרים- דווקא מבסוט...

אבל בדיוק לפני שבוע באמצע אחד הימים היותר עקומים שיכולים להיות.. עצרתי רגע. יצאתי מהמשרד הסתובבתי בין החדרים של המזכירות והקולגות, חייכתי לזה, נפנפתי לשלום לאחרת. ואז התיישבתי לי באחת הפינות, וכמו בסרט כזה, הכול התעמעם ועבר להילוך איטי רך כזה. היו לי חמש דקות, אולי יותר של שקט מקסים כזה, שקט שבו המחשבות הן בשליטה שלך, שקט שאפשר להבין בו דברים. ואז , כמו בסרט- אמרתי כבר? אחת המזכירות החדשות נגזה אלי ושמה את ידה על כתפי- אתה בסדר גלעד?

חייכתי אליה והנהנתי- כן אני חושב שאני בסדר- תודה. דיברנו ככה עוד מספר דקות, בחורה נחמדה מתחתנת עוד חודש, ובכלל לא ידעתי...לאט לאט הרעש והאדרנלין החלו מחלחלים חזרה.. לפני שהכול יעלם הבטחתי לעצמי לעצור ככה לפחות פעם ביום....