נפגשנו סוף סוף.

על קצה השלוחה של "יד השמונה".

כשכל מישור החוף פרוש לרגלנו, מהביל ומכוסה אד אפור ומטשטש.
הפעם, זה היה מתחת לחופה והיא היתה לבושה.

מהוגנת בשחור. "כי זה מרזה".

ואצלה, היה צריך הרבה שחור, כדי להשיג את התוצאה הרצויה.

אבל בתה, המתוקה להפליא, הזכירה לי נשכחות.

לרגע נדמה היה שלא עברו כל כך הרבה שנים,

 כי היא פשוט עמדה מולי.  כאילו  מישהו עשה  COPY PASTE והעתיק אותה, כחדשה. מודל 2009. 

טריה ורעננה. בלבן.בוהק. עם בטן קטנטנה ומשמחת  של ארבעה חודשים.

וכמובן שפגשתי שם את אח שלה, חבר הילדות שנעלם לי,

שעכשיו הוא בעל משפחה למופת. 

אשתו אפילו סיפרה שהוא הבעל והאבא האידאלי,

והיא רק קופצת הביתה , מפעם לפעם, בין פרוייקט לפרוייקט ובהפסקה בין תואר לתואר.

היה מרגש.

גם כי זה מקום מיוחד, יד השמונה, שליד נוה אילן,

 וגם כי דווקא שם פתאום יכולתי לראות אותה,

לראות את גיבורת ילדותי, שעכשיו היא מזכירה באיזה ארגון הסתדרותי.

שמנמנה ועייפה קצת. גרושה, הרבה.

אמא של הכלה.מכוסה בשחור "מרזה".

ורגע לפני שהחתן שבר את הכוס,

אני שאלתי את עצמי מה קרה לצעירה ההרפתקנית ההיא, האמיצה, המיוחדת.

 זו שתמיד לבשה מתנפנפים חושפניים מיוחדים.

לאן היא נעלמה?!?