כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מריץ שורות

    כל יום חמישי מאוחר בלילה, כמו שעון.

    תמונה אחת

    25 תגובות   יום שישי , 26/6/09, 02:07

    מצחיק איך כולנו מכירים את צבי נוסבאום ואף אחד לא יכול להעיד דבר על ההיכרות הזאת.
    יותר מצחיק איך כולם מכירים את צבי נוסבאום ואף אחד לא חושב שהוא מכיר אותו.
    הכי מצחיק זה שאף אחד בכלל לא יודע שהוא מכיר אותו.


    תמונה אחת בסך הכל.


    אני לא מאמין, אני אומר לצבי, שכל כך הרבה אנשים בעולם מביטים בתמונה שלך ולא יודעים שזה אתה.
    ועוד אני לא מאמין, אני ממשיך ואומר לו לצבי, מה אנשים חושבים שהם יודעים כשהם מסתכלים בך בתמונה.
    אנחנו יושבים על ספסל בסנטרל פארק, האוויר קריר כיאות לאמצע אוקטובר, קולומבוס דיי ליתר דיוק.
    צבי אומר (נכון, לפעמים צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות, אבל לא בזה העניין כרגע) צבי אומר שהוא מעדיף שזה יישמר ככה, הפער הזה בין מה שאנשים חושבים שהם יודעים לבין מה שהם יודעים באמת. וצבי כנראה יודע מה שהוא אומר. הוא כבר מאוד מאוד מבוגר, צבי, ההליכה כבר איננה קלה לו, ובכל זאת כבר עשרות שנים שהוא הולך ברחובות ניו יורק עם הידיים בכיסי מעילו, דוקטור נוסבאום. אבל מכיוון שבלאו הכי כולם בטוחים שהוא מת מזמן, הוא אומר, אז מה יש לו להתלונן.

    יש אנשים שכולם מכירים. שמעון פרס, למשל, או מרילין מונרו. לא מכירים-מכירים אבל מכירים. מאיפה? מתמונות. יושבים עם עיתון או ספר צילומים ורואים. קוראים כמה מילים מתחת, עוברים ליד מהדורת חדשות, מוסף שבת כזה או אחר. מכירים. יודעים שסוניה עזבה אותו, חושבים אולי הוא קורא יותר ספרים של עמוס עוז עכשיו בלילות. יודעים שהיא בלעה ים של כדורים, חושבים אולי האף.בי.איי באמת הרג אותה בשביל קנדי. אפשר ממש לחוש קירבה לאנשים מתוך תמונות.
    וצבי נוסבאום הוא אחד כזה. כן, כן, אל תנידו בראש ותעשו כאילו אתם לא יודעים על מי אני מדבר. אם יש מישהו בעולם שכולנו מכירים שווה בשווה זה צבי נוסבאום. אם אני אקבל מכם שקל על כל פעם שהסתכלתם בתמונה שלו והרהרתם בה לרגע, אני יכול לעצור בבת אחת את ההתעסקות הפאטתית שלי בכל מיני ברושורים של חברות הייטק ותפריטי משלוחים של מסעדות ולנוח רגל על רגל עד סוף הימים. ומוטב שתאמינו לי לפני שאתם קופצים.
    יודעים מה? יותר מזה. סיכויים טובים שכולנו ראינו את התמונה שלו יותר מאשר את רוב התמונות האחרות שראינו בחיים. זאת אומרת, לכל אחד יש כמה תמונות שהוא אוהב באופן אישי. איזו חברה שכבר נעלמה מהחיים, הילדים שלו. מישהו שעבר מן העולם. כולנו קשורים לכמה עשרות תמונות שאספנו לאורך הדרך. התמונה של צבי, אני אומר לכם, היא אחת התמונות שהתבוננו בהן הכי הרבה אחרי הכמה עשרות תמונות האלה.

    מה אני נטפל לעניין הזה של צבי? עניין אנקדוטי. אני מנסה להבין מה כבר אפשר לדעת על בן אדם מהתבוננות בתמונה שלו. כי אם ניקח את צבי בתור דוגמא - ולא משנה כמה נביט בתמונה שמייצגת אותו בעולם - לא נדע הרבה.

    ----

    בעשרים ושישי בנובמבר 1906 הגיע נשיא ארה"ב רוזוולט - טדי, לא פרנקלין דלאנו - לצפות מקרוב בתהליך כריית תעלת פנמה. בכלל, טדי די אהב לטייל בעולם והוא הרגיש בנוח בעודו עומד בחליפת פשתן ועם רובה ציד לצדו של פיל מת למרגלות הקילמנג'ארו, לפחות כפי שנהנה לשבת על הדשא בבית הלבן. אגדה אורבנית מספרת, שבשעה שהתרשם מהסבריו של המהנדס האחראי על העבודה בתעלת פנמה איבד את סבלנותו אט אט בשל השמש הקופחת והלחות הגבוהה. הוא רכן אל עוזרו האישי וביקש ממנו בשקט שיגש לאחד הפועלים במקום ויבקש ממנו את כובע הקש שלו. העוזר חזר אחרי דקות אחדות ולחש לנשיא כי הכובע מיוצר באקוודור, מדינה שארה"ב הטילה עליה אמברגו כלכלי באותם ימים, ושעל כן לא לקח אותו ממנו. אה, לעזאזל, אמר רוזוולט, Get me one of these Panama hats right away.
    וכך נולד כובע הפנמה, אותו כובע קש לבן המיוצר מסיבים של קקטוס האגווה, ממנו מייצרים גם את הטקילה, שבכלל מיוצר באקוודור, גוואטמלה, קולומביה ומכסיקו, אבל לא בפנמה.

    ----

    התמונה שלי כאן בעמוד מוכרחה להתחלף. לרגע לא חשבתי שיהיה עלי להתעסק עם הנושא הזה אי פעם. כשהצטרפתי לקפה היה ברור לי שפרטיי האישיים יהיו אלה שמופיעים בתעודת הלידה שלי, ושעלי למצוא תמונה פשוטה שמייצגת אותי הכי קרוב לאיך שנדמה לי שאני נראה. לא שהיו לי יותר מדי אפשרויות - למרות תאוות פרסום שאינה יודעת גבולות, אינני מצטלם הרבה. בעיקר בגלל שאינני סובל צילום חובבני. כשלעצמי, גם אני צלם חובב. אלא שהמקצוע שלי בכל זאת מושך אותי לקחת החלטות שגם אם אין בהן תפיסת עולם אסטתית של ממש, הן מצליחות לייצר צילומים שהם מעט מעל לממוצע הרווח במשק. מעבר לכך, אומדן זהיר מעריך כי מדי יום עולות לאוויר הרשת כרבע מיליארד תמונות חדשות! מה זה אומר? שני דברים: האחד - שכולכם מצלמים הרבה יותר מדי, והשני - שלא צריך גם אותי.
     
    ובכל זאת קרו שני דברים. הראשון הוא שהתחלתי לקבל תגובות מאנשים שראו אותי גם מחוץ למסגרת. כולם הופתעו מכך שאני נראה יותר צעיר יותר בהיר ויותר קליל מהרושם הראשוני של זקן ערירי ומריר שאני יוצר, ככל הנראה, מהשילוב של התמונה ושל הטקסטים, שלמרות שאותי באופן אישי הם קורעים מצחוק לעיתים, הרי שרובכם מתייחסים אליהם - ומכאן גם אלי - באורח טרגי למדי. וכך גמלה בי ההחלטה שעלי לנסות לשפר את הדימוי הציבורי שלי.
    הדבר השני שקרה הוא נסיבות צילום התמונה הקיימת והמקום בו נלקחה. התמונה שמשרתת אותי עד עתה צולמה ביום קיץ חם על מרפסת של מסעדה ידועה לשמצה (בייחוד בשבועות האחרונים) באמצע שדרות רוטשילד. זה היה בוקר אחרי פתיחת תערוכה בה השתתפתי. ישבתי עם א. - חבר שאמנם אינו טייס אבל הוא בכל זאת מסודר - ועם ת. - סופרת מצליחה. אני מוותר על פרסום שמותיהם המלאים מפני שאינני מתכסה בחברים מפורסמים, בטח לא בקיץ. ישבנו לשתות קפה, א. שלף מצלמה קטנה, מתח את ידו ככל יכולתו וצילם את עצמו ואותי. משם נגזרתי.

    אף פעם לא השתגעתי על המקום ההוא יותר מדי. בימים הטובים שלו אפשר לראות שם את אסי דיין ובנו יושבים בשולחן אחד ואת אביב גפן ואביו ישובים בשולחן אחר. ועל אף שהאבות הם בני דודים, מן המפורסמות היא שנתגלעה ביניהם מריבה לפני שנים אחדות והם אינם משוחחים זה עם זה, לא על ענייני השעה ולא בכלל. ועל אף שאינם סמוכים אצל אותו שולחן על נקלה אתה מזהה את קרבת משפחתם, בעיקר בגלל שבהביטך בהם עולה וגואה בך צורך עז לתפוס את כל הארבעה, לדחוף את ראשיהם מתחת לברז ולחפוף להם את השיער בשמפו רענן - רצוי לשיער שומני - כולל טיפול בקונדישינר להוספת רכות וברק.
    והם לא היחידים, אפשר לפגוש שם המון אנשים, והכל טוב ויפה וזה בכלל לא ענייני, אלא שעוד לפני שהגיעה לשם אותה חולת סרטן שזכתה ליחס משפיל מצד בעלי המקום, נתקלתי גם אני בסירוב לשולחן פעם או פעמיים, ואם הייתי מגדיל לעשות וחוזר עשר דקות מאוחר יותר עם אחד החברים שלי שהוא אושיה טלוויזיונית או ספרותית או קולנועית או אמנותית, מיד היה נמצא לי מקום ויכולתי גם אני להתענג על פסטה שכמוה משיגים רק במקומות כאלה, או אצלי ואצלכם במטבח.


    ומכיוון שכך וכך החלטתי שמן הראוי שתמונת הקמפיין שלי תהיה ללא רבב. והנה מצאתי תמונה קיצית זו, שצולמה על ידי בתי לפני שנה או שנתיים, ומכיוון שאנשים בשדרה מזהים אותי בתור האיש עם הכובע בלאו הכי בכל השנים האחרונות, חשבתי לעצמי שיהיה זה ייצוג הולם למי שנדמה לי שאני. ואם גם זה לא נראה אני אמיתי, הרי שכל מה שסיפרו לנו היה קשקוש מוחלט, ותמונה אחת בכלל לא שווה אלף מילים.

    ----


    התמונה של צבי נוסבאום, לעומת זאת, צולמה ב-16 במאי, 1943, בוורשה. בתמונה ההיא הידיים שלו מחוץ לכיסי המעיל. למען האמת הן תלויות ממש גבוה באוויר.
    זאת התמונה המשותפת היחידה שיש לנו, לצבי ולי:

     

    ''

     

     

    שבת שלום.

    דרג את התוכן:

      תגובות (25)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/8/10 10:18:
      מישהו כנראה איוורר לך את הפוסט הזה, שטרם קראתי עד היום. מזל שראיתי את התמונה המדוברת עם הכובע, אחרת לא היה לי שמץ מושג על מה אתה מלהג. בינתיים ויתרת עליה. מעניין.
      וצבי נוסבאום - אני אחשוב עליו קצת עכשיו, ברשותך.
      כך או כך, אני מתגעגעת לפוסטים חדשים. טיפשה שכמותי - הרי אני יכולה כל העת לבוא לקרוא ישנים. אתזכר את עצמי בעניין.

      אגב, חשבתי שאני בעצם מכירה כבר 2 תמונות שלך, מה שמרחיב את ההיכרות ביננו בצורה ניכרת. עכשיו אני כבר באמת יודעת עליך הכל!

      גלי
        17/8/10 15:04:
      (רק עכשיו ראיתי שפוסט ישן. לא חשוב)
        17/8/10 15:02:
      צחקתי הרבה. הומור גרדומים יש לך. בזמן האחרון יצא לי לחשוב על סוג ההומור הזה, ומצאתי שיש כמה סוגים שלו. הנפוץ, התל-אביבי לצורך העניין (לא גיאוגרפית; מנטלית), הוא של גרדום ממוזגן. אבל שלך בלי מזגן. גם לא ממש גרדום. נגיד גיליוטינה חשמלית, ונגיד שהנידון ממרציפן.
      :)
        16/8/10 22:14:

      פוסט מעולה!!!

      נראה לי שהוא הפייבוריט שלי.

      הגעתי באיחור, אבל טוב שהגעתי.*

        16/8/10 22:06:
      יפה היכולת לקשור קשרים.
        3/7/09 09:48:
      ת'חדש
        2/7/09 21:22:

      שאפו!
        28/6/09 01:57:

      הי, אתה לא האיש עם הכובע מהשדרה?

      לא מטייל הרבה בשדרה, אבל כרגיל נהנה לקרוא את כתבך.

      רוני (-:{

        26/6/09 23:40:

      ככה אתה נקרע מצחוק ואנחנו שוברים/ות (אני לפחות) ת'ראש

      איך להגיב ל"שידור" הקונספטואלי שלך.

      שובב להב:)

        26/6/09 22:19:

       

      וואו. ממש הצלחת להבהיל אותי! לרגע לא הבנתי מיהו הגנגסטר שהשתרבב לרשימת חבריי הכה-מצומצמת..

       

      והפוסט הזה רק מזכיר לי את יהודה אטלס (שאני נזכרת בו הרבה לאחרונה) שכתב:

       

       'אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר, ממקומות אחרים וגם פה מהעיר-

      הייתי רוצה שיידעו כולם, שיש ילד אחד בעולם. - והילד הזה הוא אני'

       

      כי כנראה, זה מה שעדיין רובנו רוצים..

       

       

       

        26/6/09 16:23:

      התמונה החדשה משבשת, אכן, את הדימוי המלנכולי-נרגן שלך, שטיפחתי לעצמי בהנאה.

      לא בטוח שמוותרת עליו, אגב.

      תודה על הטור יפה, שכמו קודמיו מהווה עונג שבת אמיתי.

       

        26/6/09 15:30:


      אני אוהבת את פינת השישי הזאת.

           

      ומזל שחיכיתי עד הסוף לפני שרצתי לגוגל לחפש את צבי נוסבאום.

      עד כדי כך אני אוהבת כאן.

           

           

      שבת שלום ומבורך.

            

        26/6/09 14:58:

      מבלי לגרוע מההנאה מקריאת הפוסט, פרטים נוספים על התמונה של הילד מגיטו ורשה (שכנראה אינו צבי נוסבאום):

      סיפור התמונה המפורסמת ביותר מהשואה

      (קטעים מתוך ספרו של ריצ'ארד רסקין A Child at Gunpoint).

        26/6/09 14:55:

      א. יפיפה לך ורוד.

      ב. כשקוראת אותך שוכחת להסתכל בכלל בתמונה אז תודה על התיזכורת...

      ג. רגעים רגעים יש מוצלחים ויש מוצלחים ....כתיבה הוא רגע מוצלח תמיד.

      שבת שלום גם לך....ורק טוב *

        26/6/09 12:19:

      חחחחחחחחח

       

      בחיים לא הייתי מזהה אותך   לפי התמונה החדשה 

       

      ואיפה העיניים ???????

        26/6/09 08:18:

      א. הזה מוכר לי. היתכן ?

      :-)

        26/6/09 08:07:

      גם אני התחדשתי לי בשבוע שעבר בכובע.

      נחש מה לא מצאתי בחנות על אף שחיפשתי?

       

       

      (כובע פנמה)

        26/6/09 08:01:


      התחלתי לקרוא ונדרכתי.

      כולכם מכירים את צבי נוסבאום, כתבת.

      אז איך זה שאני לא מכירה את הצבי (turtle) נוסבאום האלה?

      איך זה שאפילו לא שמעתי על סוג כזה של צבים.

      ומי זה החוקר הזה, נוסבאום, שעל שמו נקראים הזנים האלה של הצבים ואיפה הוא גילה אותם ומתי?

      ושוב האימה - איך זה שכולם מכירים ואני עד הרגע הזה לא שמעתי את השם מעולם?

      קראתי שוב.

      למוח לקח זמן לוותר על הפרשנות הראשונית.

      אה, צבי נוסבאום הוא בן אדם. זה לא שם של דגמי צבים. או.קיי.

      התחלתי מהתחלה.

      גם לי יש צילומים בודדים. קייציים יותר ופחות, אבל שואתיים לגמרי מבחינת התחושה הפנימית שלי בזמן שהם צולמו.

      כי תמיד מתחיל המאבק הפנימי הזה אצלי, המהיר מעפעוף, מבט למצלמה, חיוך כמעט לא מודע המנסה לזייף מציאות, הבנה שזה לא משנה ובסוף מה שיראו זה מה שיש, ויתור על החיוך והמלחמה, הקשבה לסיי צ'יז וקליק (עם הדיגיטליות אפשר פשוט לדמיין את צליל הקליק) וזהו. כאב? כואב? למה תמיד לעשות עניין?

      והיום בטח נראה המון המון צילומים וקליפים של מייקל ג'קסון ונגיד לעצמנו שהכרנו אותו. כי באמת הכרנו. את הצילומים. מכל הסוגים ומכל התקופות. אבל את האדם מאחוריהם כנראה שהרבה הרבה פחות.

      כי ככה זה. לא רק אצל מפורסמים. אצל כולנו. אנחנו רואים צילום ומספרים עליו את הסיפורים שלנו, שלא בטוח שהם לגמרי תואמים את הדמות המצולמת.

      אהבתי את הצילום הקייצי שלך בשחור-לבן.

      אני אוהבת את הצילום הקייצי בצבע שלך.

      אבל זה לא יעזור לך. נדמה לי שאני אמשיך לקרוא אותך גם קצת בטרגיות. ככה זה. הסיפורים שאני מספרת לעצמי הם כאלה. טרגיים-קומיים, עצובים-שמחים, מרירים-מתוקים.

      ושבת שלום גם.

       

        26/6/09 07:57:


      כיצד אנחנו נתפסים בעיני הזולת, זאת שאלה מעניינת מאד ויותר מעניינת השאלה, מה גורם לנו להתפס ככאלה.

                                                                         

      אנשים מתאהבים בפרסונות חיצוניות, מבלי לדעת מה, או ליתר דיוק - מי, בדיוק עומד מאחוריהן.

                                                                

      גם הבחירות שאנו עושים בתמונות כאלה או אחרות, כמיצגות אותנו בפני הציבור, אומרות לא מעט עלינו.

                                                 

      שבת של פז.

        26/6/09 07:16:


      כהרגלך מצויין ובלה בלה בלה...

       

      אני בכלל במשו אחר

      ומוחה!

      יוחזרו העיניים לתמונת הפרופיל...

        26/6/09 06:38:


      1. גמאני נקרעת מצחוק מהטקסים שלך, לא רק אתה

       

      2. בחיי שיפה לך ורוד

       

      3. בהמשך למה שאמר האבא (עם הטרקטור) של ההוא שמעלי כאן, גם אני מסכימה שהצילום הוא הנצחה של שבריר רגע חולף שמה קורה אחריו לא דומה למה שקרה בעיצומו.

       

      לשיא הרעיון הזה מגיעות תמונות החתונה שבהן נוהגים אנשים להשקיע את מיטב המייק אפ, העמדות והצלמים שבסביבה.  בעוד שהתמונות הללו האמורות להנציח משהו שמח אין בהן בכדי להעיד על העתיד להתרגש על ראשם של החתן, הכלה ושאר המחותנים .

       

       

        26/6/09 06:18:

      תשמע, אבא שלי שהיה צלם (וגם מורה לנהיגה בטרקטור וגם אחראי על הקיטור של מכבסת המשק) הסביר לי פעם שצילום איננו אלא תיעוד של שבריר שניה ורגע אחרי זה אתה כבר נראה אחרת, לא רק אתה, כולם...אבל תמונה היא גם סיפור, לא זה הנמצא מאחוריה, זה המתחולל בראשך, או בשם המקובל יותר ,תגובה. הסיפור של התמונה הוא האופן שבו אתה מגיב אליו, בין שיש קשר לנסיבות הצילום ובין שאין. זו הסיבה שאתה או אני או כל אחד, מחבבים תמונות אחדות שלנו, ומאוד לא מחבבים אחרות, אבל אחרי הכל, כך רק נראינו בשבריר השניה ההוא ומשהוא חולף, גם המראה שלנו מתחלף...

      אני יכול לגלות לך שפעם צילמתי את עצמי ויצא מסך שחור, נו טוב ניחמתי את עצמי, אז לשבריר שניה הייתי שחור, לא נורא...

        26/6/09 02:54:


      חהחהחהה... יש לי הרגשהשאני בקרקס וחזיתי הרגע במופע הקסמים של הלוי...

       

      אתה חייב לחזור על הפטנט הזה עם כל קורא .

        26/6/09 02:43:

      וכרגיל החיבורים שאתה עושה במחט עדינה של רגישויות בין היום אתמול מחר , שואה, גבורה, מסעדה, אנונימיות מפורסמוּת וכל היר הם גאוניים בעיני.

       

      שבת שלום ממיאמי

       

      אשוב מחר, אנסה לאסוף כוכבים הלילה, שניים הלכו כאן היום, פארה פוסאט ומייקל ג'קסון שהאפיל על מותה.

       

      לא נורא.... אמצא לי אחרים.

       

       

      רונית

        26/6/09 02:37:

      כנראה שהרגשתי... עכשיו אלך לקרא

      ארכיון

      פרופיל

      להב הלוי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין