מצחיק איך כולנו מכירים את צבי נוסבאום ואף אחד לא יכול להעיד דבר על ההיכרות הזאת.
יותר מצחיק איך כולם מכירים את צבי נוסבאום ואף אחד לא חושב שהוא מכיר אותו.
הכי מצחיק זה שאף אחד בכלל לא יודע שהוא מכיר אותו.

תמונה אחת בסך הכל.

אני לא מאמין, אני אומר לצבי, שכל כך הרבה אנשים בעולם מביטים בתמונה שלך ולא יודעים שזה אתה.
ועוד אני לא מאמין, אני ממשיך ואומר לו לצבי, מה אנשים חושבים שהם יודעים כשהם מסתכלים בך בתמונה.
אנחנו יושבים על ספסל בסנטרל פארק, האוויר קריר כיאות לאמצע אוקטובר, קולומבוס דיי ליתר דיוק.
צבי אומר (נכון, לפעמים צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות, אבל לא בזה העניין כרגע) צבי אומר שהוא מעדיף שזה יישמר ככה, הפער הזה בין מה שאנשים חושבים שהם יודעים לבין מה שהם יודעים באמת. וצבי כנראה יודע מה שהוא אומר. הוא כבר מאוד מאוד מבוגר, צבי, ההליכה כבר איננה קלה לו, ובכל זאת כבר עשרות שנים שהוא הולך ברחובות ניו יורק עם הידיים בכיסי מעילו, דוקטור נוסבאום. אבל מכיוון שבלאו הכי כולם בטוחים שהוא מת מזמן, הוא אומר, אז מה יש לו להתלונן.

יש אנשים שכולם מכירים. שמעון פרס, למשל, או מרילין מונרו. לא מכירים-מכירים אבל מכירים. מאיפה? מתמונות. יושבים עם עיתון או ספר צילומים ורואים. קוראים כמה מילים מתחת, עוברים ליד מהדורת חדשות, מוסף שבת כזה או אחר. מכירים. יודעים שסוניה עזבה אותו, חושבים אולי הוא קורא יותר ספרים של עמוס עוז עכשיו בלילות. יודעים שהיא בלעה ים של כדורים, חושבים אולי האף.בי.איי באמת הרג אותה בשביל קנדי. אפשר ממש לחוש קירבה לאנשים מתוך תמונות.
וצבי נוסבאום הוא אחד כזה. כן, כן, אל תנידו בראש ותעשו כאילו אתם לא יודעים על מי אני מדבר. אם יש מישהו בעולם שכולנו מכירים שווה בשווה זה צבי נוסבאום. אם אני אקבל מכם שקל על כל פעם שהסתכלתם בתמונה שלו והרהרתם בה לרגע, אני יכול לעצור בבת אחת את ההתעסקות הפאטתית שלי בכל מיני ברושורים של חברות הייטק ותפריטי משלוחים של מסעדות ולנוח רגל על רגל עד סוף הימים. ומוטב שתאמינו לי לפני שאתם קופצים.
יודעים מה? יותר מזה. סיכויים טובים שכולנו ראינו את התמונה שלו יותר מאשר את רוב התמונות האחרות שראינו בחיים. זאת אומרת, לכל אחד יש כמה תמונות שהוא אוהב באופן אישי. איזו חברה שכבר נעלמה מהחיים, הילדים שלו. מישהו שעבר מן העולם. כולנו קשורים לכמה עשרות תמונות שאספנו לאורך הדרך. התמונה של צבי, אני אומר לכם, היא אחת התמונות שהתבוננו בהן הכי הרבה אחרי הכמה עשרות תמונות האלה.

מה אני נטפל לעניין הזה של צבי? עניין אנקדוטי. אני מנסה להבין מה כבר אפשר לדעת על בן אדם מהתבוננות בתמונה שלו. כי אם ניקח את צבי בתור דוגמא - ולא משנה כמה נביט בתמונה שמייצגת אותו בעולם - לא נדע הרבה.

----

בעשרים ושישי בנובמבר 1906 הגיע נשיא ארה"ב רוזוולט - טדי, לא פרנקלין דלאנו - לצפות מקרוב בתהליך כריית תעלת פנמה. בכלל, טדי די אהב לטייל בעולם והוא הרגיש בנוח בעודו עומד בחליפת פשתן ועם רובה ציד לצדו של פיל מת למרגלות הקילמנג'ארו, לפחות כפי שנהנה לשבת על הדשא בבית הלבן. אגדה אורבנית מספרת, שבשעה שהתרשם מהסבריו של המהנדס האחראי על העבודה בתעלת פנמה איבד את סבלנותו אט אט בשל השמש הקופחת והלחות הגבוהה. הוא רכן אל עוזרו האישי וביקש ממנו בשקט שיגש לאחד הפועלים במקום ויבקש ממנו את כובע הקש שלו. העוזר חזר אחרי דקות אחדות ולחש לנשיא כי הכובע מיוצר באקוודור, מדינה שארה"ב הטילה עליה אמברגו כלכלי באותם ימים, ושעל כן לא לקח אותו ממנו. אה, לעזאזל, אמר רוזוולט, Get me one of these Panama hats right away.
וכך נולד כובע הפנמה, אותו כובע קש לבן המיוצר מסיבים של קקטוס האגווה, ממנו מייצרים גם את הטקילה, שבכלל מיוצר באקוודור, גוואטמלה, קולומביה ומכסיקו, אבל לא בפנמה.

----

התמונה שלי כאן בעמוד מוכרחה להתחלף. לרגע לא חשבתי שיהיה עלי להתעסק עם הנושא הזה אי פעם. כשהצטרפתי לקפה היה ברור לי שפרטיי האישיים יהיו אלה שמופיעים בתעודת הלידה שלי, ושעלי למצוא תמונה פשוטה שמייצגת אותי הכי קרוב לאיך שנדמה לי שאני נראה. לא שהיו לי יותר מדי אפשרויות - למרות תאוות פרסום שאינה יודעת גבולות, אינני מצטלם הרבה. בעיקר בגלל שאינני סובל צילום חובבני. כשלעצמי, גם אני צלם חובב. אלא שהמקצוע שלי בכל זאת מושך אותי לקחת החלטות שגם אם אין בהן תפיסת עולם אסטתית של ממש, הן מצליחות לייצר צילומים שהם מעט מעל לממוצע הרווח במשק. מעבר לכך, אומדן זהיר מעריך כי מדי יום עולות לאוויר הרשת כרבע מיליארד תמונות חדשות! מה זה אומר? שני דברים: האחד - שכולכם מצלמים הרבה יותר מדי, והשני - שלא צריך גם אותי.
 
ובכל זאת קרו שני דברים. הראשון הוא שהתחלתי לקבל תגובות מאנשים שראו אותי גם מחוץ למסגרת. כולם הופתעו מכך שאני נראה יותר צעיר יותר בהיר ויותר קליל מהרושם הראשוני של זקן ערירי ומריר שאני יוצר, ככל הנראה, מהשילוב של התמונה ושל הטקסטים, שלמרות שאותי באופן אישי הם קורעים מצחוק לעיתים, הרי שרובכם מתייחסים אליהם - ומכאן גם אלי - באורח טרגי למדי. וכך גמלה בי ההחלטה שעלי לנסות לשפר את הדימוי הציבורי שלי.
הדבר השני שקרה הוא נסיבות צילום התמונה הקיימת והמקום בו נלקחה. התמונה שמשרתת אותי עד עתה צולמה ביום קיץ חם על מרפסת של מסעדה ידועה לשמצה (בייחוד בשבועות האחרונים) באמצע שדרות רוטשילד. זה היה בוקר אחרי פתיחת תערוכה בה השתתפתי. ישבתי עם א. - חבר שאמנם אינו טייס אבל הוא בכל זאת מסודר - ועם ת. - סופרת מצליחה. אני מוותר על פרסום שמותיהם המלאים מפני שאינני מתכסה בחברים מפורסמים, בטח לא בקיץ. ישבנו לשתות קפה, א. שלף מצלמה קטנה, מתח את ידו ככל יכולתו וצילם את עצמו ואותי. משם נגזרתי.

אף פעם לא השתגעתי על המקום ההוא יותר מדי. בימים הטובים שלו אפשר לראות שם את אסי דיין ובנו יושבים בשולחן אחד ואת אביב גפן ואביו ישובים בשולחן אחר. ועל אף שהאבות הם בני דודים, מן המפורסמות היא שנתגלעה ביניהם מריבה לפני שנים אחדות והם אינם משוחחים זה עם זה, לא על ענייני השעה ולא בכלל. ועל אף שאינם סמוכים אצל אותו שולחן על נקלה אתה מזהה את קרבת משפחתם, בעיקר בגלל שבהביטך בהם עולה וגואה בך צורך עז לתפוס את כל הארבעה, לדחוף את ראשיהם מתחת לברז ולחפוף להם את השיער בשמפו רענן - רצוי לשיער שומני - כולל טיפול בקונדישינר להוספת רכות וברק.
והם לא היחידים, אפשר לפגוש שם המון אנשים, והכל טוב ויפה וזה בכלל לא ענייני, אלא שעוד לפני שהגיעה לשם אותה חולת סרטן שזכתה ליחס משפיל מצד בעלי המקום, נתקלתי גם אני בסירוב לשולחן פעם או פעמיים, ואם הייתי מגדיל לעשות וחוזר עשר דקות מאוחר יותר עם אחד החברים שלי שהוא אושיה טלוויזיונית או ספרותית או קולנועית או אמנותית, מיד היה נמצא לי מקום ויכולתי גם אני להתענג על פסטה שכמוה משיגים רק במקומות כאלה, או אצלי ואצלכם במטבח.

ומכיוון שכך וכך החלטתי שמן הראוי שתמונת הקמפיין שלי תהיה ללא רבב. והנה מצאתי תמונה קיצית זו, שצולמה על ידי בתי לפני שנה או שנתיים, ומכיוון שאנשים בשדרה מזהים אותי בתור האיש עם הכובע בלאו הכי בכל השנים האחרונות, חשבתי לעצמי שיהיה זה ייצוג הולם למי שנדמה לי שאני. ואם גם זה לא נראה אני אמיתי, הרי שכל מה שסיפרו לנו היה קשקוש מוחלט, ותמונה אחת בכלל לא שווה אלף מילים.

----

התמונה של צבי נוסבאום, לעומת זאת, צולמה ב-16 במאי, 1943, בוורשה. בתמונה ההיא הידיים שלו מחוץ לכיסי המעיל. למען האמת הן תלויות ממש גבוה באוויר.
זאת התמונה המשותפת היחידה שיש לנו, לצבי ולי:

שבת שלום.