הנה מחשבה:

לבחור לחיות עם מישהו עד סוף החיים זה דבר אחד. אהבה זה דבר אחר.

רק בן אדם אשר יקבל את עצמו, בלי ביקורת ובלי רגשי אשמה, עם הטוב והרע, באופן טוטאלי, יוכל לאהוב בן אדם אחר בצורה דומה.

רובינו ככולינו לא כאלה, ועל כן מושא אהבתינו דינו להשתנות בהתאם לקפריזות ומצבי הרוח שלנו. משמע, באופן תאורטי, אפשר להתאהב בכולם, כמה פעמים ביום אפילו.

אממה, אצל רובינו, הצורך באהבה וקבלה הוא כה עצום, שכשאנחנו מוצאים מישהו שמעניק לנו (באופן זמני) את אהבתו, אנחנו נוטים לרצות להשאיר את הבן אדם הזה קרוב אלינו, ככל האפשר. מכאן, מתחילה פשרה בלתי נמנעת.

הצורך הכמעט חולני שלנו באהבה וקבלה גורמת לנו להתפשר כל רגע מחיינו.

באופן אישי, ההבנה הזו עושה אותי מאושרת.

אגב, אני מכירה בן אדם אחד שמסוגל גם לבחור וגם לאהוב - הפסד שלו