כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    תגובות (9)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      26/6/09 19:24:

    צטט: קרן אור1 2009-06-26 18:16:48

    כתבת מרתק!

     

     

    חכיתי לך , כעת אני הולך רגוע להכין ארוחת ערב
      26/6/09 18:16:
    כתבת מרתק!
      26/6/09 17:32:

    צטט: jerusalem2036 2009-06-26 15:54:24

    דרוש סופר בעל ניסיון כתיבה עשיר, דימיון רב והבנה פוליטית עכשווית לכתיבת הביוגרפיה הרשמית שלי, מלך ישראל (2006-2036), שתתחיל פחות או יותר במילים האלה:

     

    מי ששולט בירושלים - שולט בעולם. האסלאם, הערבים והפלסטינים לא שכחו עיקרון זה. ממשלות ישראל, הכנסת ובתי המשפט בארץ שכחו זאת לאורך השנים. לי, כמו לאחרים, היה את הרצון שעם ישראל יזכה לשלוט בירושלים המאוחדת לנצח כדבר אלוהים כמובטח בתורה, שניתנה למשה רבינו בהר סיני. להלן דבריי על הקמת בית המקדש השלישי בירושלים..."

     

    לפרטים ויצירת קשר: jerusalem2036@gmail.com  דיסקרטיות מובטחת ונידרשת.

     

     

    אני נצר למלכות דוד

    וגם סופר

      26/6/09 17:31:

    צטט: לולה בר 2009-06-26 15:29:33


     

    תודה שץ על פרשה יפה ומעניינת.

     

    הנחש הוא בעל החיים הראשון שאנו נתקלים בו חזיתית, מיד לאחר ספור בריאת העולם.
    במיתוסים של המזרח הקדום, נחשב הנחש למפלצת, לחיה רבת עוצמה שניסתה למרוד באל. שריד למיתוס זה מצאנו בדברי ישעיהו כז 1, הלועג לעולם המיתולוגי:

     

    א בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם.

     

    עפ"י המיתוס הקדום, ניחן הנחש בתבונה מיוחדת, היו לו רגליים, והיו נחשים מיוחדים בעלי כנפיים. כך עולה למשל, מתיאור הקדשת הנביא ישעיהו (ו2) ומנבואותיו:

    ב שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד: בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו--וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף.

    בספר דברים ( ח 15) נזכר "נחש שרף". השרפים היו כנראה נחשים מכונפים. באמנות המזרח הקדום הם נראים במעופם ולעיתים יש להם גם ידיים ורגליים.

    כתובים אחרים בתנ"ך מדגישים את הקרבה שבין הנחש והלחש - אחת מדרכי הכישוף והמאגיה. בתהילים נ"ח 5 - 7) נאמר כי אפילו לקסמים העוסקים במאגיה, אלה המתיימרים לכפות על הנבראים את רצונם, אין שליטה על הנחש. הקוסמים אינם יכולים לשלוט בנחש לא בשל עוצמתו, אלא דווקא בשל נכותו - הנחש חירש.

     

    לסיום, שיר של דוד אבידן, נראטיב (מיתוס?) מודרני על הקשר בין הנחש, האדם והמוות.

    מַדּוּעַ אֲנָשִׁים פִּתְאוֹם מֵתִים? אֵיזֶה עֶרֶךְ יֵשׁ לְכָל הָעִנְיָן הַזֶּה,
    אִם הַבִּצּוּעַ נִפְסַק בָּאֶמְצַע?
    הַאִם יִעוּד כֻּלָּנוּ לִהְיוֹת פְּתָנִים בְּנֵי פְּתָנִים בְּנֵי צִפְעוֹנִים,
    נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי הַמִּזְדַּקֵּף עַל זְנָבוֹ? הַהַבְטָחָה הָאֱלֹהִית, שֶׁלֹּא קֻיְּמָה -
    וּבִמְקוֹם זֶה הוּא לוֹחֵךְ עָפָר?
    אָז הֲרֵי זֶהוּ בְּדִיּוּק מַצָּבוֹ שֶׁל אָדָם וְזוֹ הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל הָעִנְיָן.
    כָּל אָדָם חוֹשֵׁב אֶת עַצְמוֹ לְנָחָשׁ זָקוּף, הַנִּצָּב עַל זְנָבוֹ
    וּמְנַהֵל אֶת עִנְיְנֵי הָעוֹלָם, וּבְסַךְ-הַכֹּל אֵין לָנוּ
    לֹא רַגְלַיִם וְלֹא יָדַיִם. וַאֲנַחְנוּ לוֹחֲכִים עָפָר וְזוֹחֲלִים.
    מַה שֶּׁנִּשְׁאַר לְאָדָם הֵן הַיּוֹמְרוֹת הַנְּחָשִׁיּוֹת מִתְּקוּפַת גַּן-עֵדֶן
    עִם מַצָּבוֹ הַקּוֹנְקְרֶטִי שֶׁל נָחָשׁ לְאַחַר הַגֵּרוּשׁ.
    לֹא אָדָם גֹּרַשׁ מִגַּן-עֵדֶן אֶלָּא נָחָשׁ.
    אִלּוּ נָחָשׁ הָיָה נִשְׁאַר בְּגַן-עֵדֶן,
    אָז אָדָם הָיָה מִסְתַּדֵּר מִחוּץ לְגַן-עֵדֶן לְגַמְרֵי לֹא רַע.
    הַעֻבְדָּה, שֶׁנָחָשׁ גֹּרַשׁ מִגַּן-עֵדֶן, הִיא זוֹ שֶׁסִּבְּכָה
    אֶת מַצָּבֵנוּ הָאֱנוֹשִׁי, כִּי זֶה הָיָה שַׁגְרִירֵנוּ הָאֱלֹהִי שֶׁחָטָא.
    הַנָּחָשׁ הָיָה הַבִּטוּחַ הַיָּחִיד וְהַטּוֹב בְּיוֹתֵר שֶׁל אָדָם לְחָיֵי-נֶצַח.
    אֲבָל הַנָּחָשׁ לִכְלֵךְ - וּכְשֶׁהַיְּצוּר הַחַד-זְרוֹעִי הַזֶּה לִכְלֵךְ,
    מַה כְּבָר אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בַּגַּפַּיִם, כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת מְשׁוּגָתוֹ?
    אֶפְשָׁר לְנַפְנֵף בָּרַגְלַיִם וּבַיָּדַיִם, אֲבָל הוּא כְּבָר לָחַךְ עָפָר.
    וְזֶה הָאֵיבָר שֶׁנָּשַׁר בְּגַן-עֵדֶן.
    וּמֵאָז אֲנַחְנוּ מְנַסִּים לְהָרִים אוֹתוֹ מֵהָרִצְפָּה, וְכָל מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל
    לַעֲשׂוֹת מִפַּעַם לְפַעַם זֶה לְהַכִּישׁ - זֶה מַה שֶּׁיָכוֹל הָאֵיבָר לַעֲשׂוֹת.
    מַה כְּבָר יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֵיבָר? לִזְחוֹל עַל הָרִצְפָּה וְלִלְחוֹךְ עָפָר?
    אָז נָחָשׁ זֶה הָאֵיבָר שֶׁגֹּרַשׁ מִגַּן-עֵדֶן, וְכָל אֶחָד דּוֹרֵךְ עָלָיו בַּעֲקֵבוֹ.

     

     

    שבת שלום

     

     

     

     

    הזכרת לי ציורים מיטולוגיים

    תודה

      26/6/09 17:31:

    צטט: rebekart 2009-06-26 14:26:54

    שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו..
    תודה ששת,כל כך יפה הפרשה דרכך

    נהנתי כמו תמיד

    שבת שלום

     

     


    איזה עונג המילים שלך
      26/6/09 15:54:

    דרוש סופר בעל ניסיון כתיבה עשיר, דימיון רב והבנה פוליטית עכשווית לכתיבת הביוגרפיה הרשמית שלי, מלך ישראל (2006-2036), שתתחיל פחות או יותר במילים האלה:

     

    מי ששולט בירושלים - שולט בעולם. האסלאם, הערבים והפלסטינים לא שכחו עיקרון זה. ממשלות ישראל, הכנסת ובתי המשפט בארץ שכחו זאת לאורך השנים. לי, כמו לאחרים, היה את הרצון שעם ישראל יזכה לשלוט בירושלים המאוחדת לנצח כדבר אלוהים כמובטח בתורה, שניתנה למשה רבינו בהר סיני. להלן דבריי על הקמת בית המקדש השלישי בירושלים..."

     

    לפרטים ויצירת קשר: jerusalem2036@gmail.com  דיסקרטיות מובטחת ונידרשת.

      26/6/09 15:29:

     

    תודה שץ על פרשה יפה ומעניינת.

     

    הנחש הוא בעל החיים הראשון שאנו נתקלים בו חזיתית, מיד לאחר ספור בריאת העולם.
    במיתוסים של המזרח הקדום, נחשב הנחש למפלצת, לחיה רבת עוצמה שניסתה למרוד באל. שריד למיתוס זה מצאנו בדברי ישעיהו כז 1, הלועג לעולם המיתולוגי:

     

    א בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם.

     

    עפ"י המיתוס הקדום, ניחן הנחש בתבונה מיוחדת, היו לו רגליים, והיו נחשים מיוחדים בעלי כנפיים. כך עולה למשל, מתיאור הקדשת הנביא ישעיהו (ו2) ומנבואותיו:

    ב שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד: בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו--וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף.

    בספר דברים ( ח 15) נזכר "נחש שרף". השרפים היו כנראה נחשים מכונפים. באמנות המזרח הקדום הם נראים במעופם ולעיתים יש להם גם ידיים ורגליים.

    כתובים אחרים בתנ"ך מדגישים את הקרבה שבין הנחש והלחש - אחת מדרכי הכישוף והמאגיה. בתהילים נ"ח 5 - 7) נאמר כי אפילו לקסמים העוסקים במאגיה, אלה המתיימרים לכפות על הנבראים את רצונם, אין שליטה על הנחש. הקוסמים אינם יכולים לשלוט בנחש לא בשל עוצמתו, אלא דווקא בשל נכותו - הנחש חירש.

     

    לסיום, שיר של דוד אבידן, נראטיב (מיתוס?) מודרני על הקשר בין הנחש, האדם והמוות.

    מַדּוּעַ אֲנָשִׁים פִּתְאוֹם מֵתִים? אֵיזֶה עֶרֶךְ יֵשׁ לְכָל הָעִנְיָן הַזֶּה,
    אִם הַבִּצּוּעַ נִפְסַק בָּאֶמְצַע?
    הַאִם יִעוּד כֻּלָּנוּ לִהְיוֹת פְּתָנִים בְּנֵי פְּתָנִים בְּנֵי צִפְעוֹנִים,
    נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי הַמִּזְדַּקֵּף עַל זְנָבוֹ? הַהַבְטָחָה הָאֱלֹהִית, שֶׁלֹּא קֻיְּמָה -
    וּבִמְקוֹם זֶה הוּא לוֹחֵךְ עָפָר?
    אָז הֲרֵי זֶהוּ בְּדִיּוּק מַצָּבוֹ שֶׁל אָדָם וְזוֹ הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל הָעִנְיָן.
    כָּל אָדָם חוֹשֵׁב אֶת עַצְמוֹ לְנָחָשׁ זָקוּף, הַנִּצָּב עַל זְנָבוֹ
    וּמְנַהֵל אֶת עִנְיְנֵי הָעוֹלָם, וּבְסַךְ-הַכֹּל אֵין לָנוּ
    לֹא רַגְלַיִם וְלֹא יָדַיִם. וַאֲנַחְנוּ לוֹחֲכִים עָפָר וְזוֹחֲלִים.
    מַה שֶּׁנִּשְׁאַר לְאָדָם הֵן הַיּוֹמְרוֹת הַנְּחָשִׁיּוֹת מִתְּקוּפַת גַּן-עֵדֶן
    עִם מַצָּבוֹ הַקּוֹנְקְרֶטִי שֶׁל נָחָשׁ לְאַחַר הַגֵּרוּשׁ.
    לֹא אָדָם גֹּרַשׁ מִגַּן-עֵדֶן אֶלָּא נָחָשׁ.
    אִלּוּ נָחָשׁ הָיָה נִשְׁאַר בְּגַן-עֵדֶן,
    אָז אָדָם הָיָה מִסְתַּדֵּר מִחוּץ לְגַן-עֵדֶן לְגַמְרֵי לֹא רַע.
    הַעֻבְדָּה, שֶׁנָחָשׁ גֹּרַשׁ מִגַּן-עֵדֶן, הִיא זוֹ שֶׁסִּבְּכָה
    אֶת מַצָּבֵנוּ הָאֱנוֹשִׁי, כִּי זֶה הָיָה שַׁגְרִירֵנוּ הָאֱלֹהִי שֶׁחָטָא.
    הַנָּחָשׁ הָיָה הַבִּטוּחַ הַיָּחִיד וְהַטּוֹב בְּיוֹתֵר שֶׁל אָדָם לְחָיֵי-נֶצַח.
    אֲבָל הַנָּחָשׁ לִכְלֵךְ - וּכְשֶׁהַיְּצוּר הַחַד-זְרוֹעִי הַזֶּה לִכְלֵךְ,
    מַה כְּבָר אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בַּגַּפַּיִם, כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת מְשׁוּגָתוֹ?
    אֶפְשָׁר לְנַפְנֵף בָּרַגְלַיִם וּבַיָּדַיִם, אֲבָל הוּא כְּבָר לָחַךְ עָפָר.
    וְזֶה הָאֵיבָר שֶׁנָּשַׁר בְּגַן-עֵדֶן.
    וּמֵאָז אֲנַחְנוּ מְנַסִּים לְהָרִים אוֹתוֹ מֵהָרִצְפָּה, וְכָל מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל
    לַעֲשׂוֹת מִפַּעַם לְפַעַם זֶה לְהַכִּישׁ - זֶה מַה שֶּׁיָכוֹל הָאֵיבָר לַעֲשׂוֹת.
    מַה כְּבָר יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֵיבָר? לִזְחוֹל עַל הָרִצְפָּה וְלִלְחוֹךְ עָפָר?
    אָז נָחָשׁ זֶה הָאֵיבָר שֶׁגֹּרַשׁ מִגַּן-עֵדֶן, וְכָל אֶחָד דּוֹרֵךְ עָלָיו בַּעֲקֵבוֹ.

     

     

    שבת שלום

     

     

     

      26/6/09 14:35:
     

    רש"י מסביר כך: "יבוא נחש שלקה על הוצאת דיבה ויפרע ממוציאי דיבה".

    ואכן: "וימת עם רב מישראל" על ידי הנחשים השרפים,"ששורפים את האדם בארס שיניהם".

    על הנחש הוטלה הקללה שאפר יהיה מזונו כל ימיו וכך הוא,

    כדי שלא יבקש דבר מאת הקב"ה ולמרות שיש לו מספיק אוכל , הוא נושך והורג.הנחש כבני ישראל אינו מסתפק במה שניתן לו וישראל נענשים במידה כנגד מידה. 
      26/6/09 14:26:

    שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו..
    תודה ששת,כל כך יפה הפרשה דרכך

    נהנתי כמו תמיד

    שבת שלום

    פרשת השבוע חקת

    9 תגובות   יום שישי , 26/6/09, 09:45
     



    פרשת חקת מתחילה כך: א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל.
    כן פרה אדומה וחמור לבן זה מה שחסר לנו לביאת המשיח ובניית בית המקדש.
    אולם בפרשה זו הקב"ה בא חשבון עם משה ואהרון ואולי גם אני אבוא חשבון, דרך ארוכה עשו בני ישראל במדבר מאז יציאת מצרים דרך ארוכה מאז היה רעב בכנען וירדו בני ישראל למצרים, ודרך ארוכה בה הבאתי לפניכם את פרשות השבוע.

    לא קל לכתוב בעולם שיש המקנאים בך ומטילים דופי.

     

    פרשת השבוע שלנו דנה הן בנחש והן בלשון הרע
    בפרק יט הפותח את הפרשה נאמר:
    טו וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ, אֲשֶׁר אֵין-צָמִיד פָּתִיל עָלָיו--טָמֵא, הוּא.
    מהו כלי פתוח שאין צמיד עליו: זהו האדם שפיו פתוח ללא מנעול וביכולתו להבאיש ולהוציא לשון הרע
    התורה אומרת לנו כי אין מחילה על עברות בן אדם לחברו עד שיתרצה וכמה שאני מהרהר בסליחה וצורתה העלבון נותר צרוב.
    הפרשה דנה בנחשים: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ--וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי.
    לכאורה נדמה שהנחש הוא חיה המצילה חיים, עובדה סמל חיל הרפואה.
    אולם אם נתבונן היטב במקרא כי הנחש הוא הרוע כי פסוק קודם הוא העונש: וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל.
    וגם כבר במקרא מצאנו את הרעיון שנשיכת הנחש היא סוג של מַגיה, המופעלת ע"י הנחש בלשונו או בלחשו. כך יש לבאר את הפסוקים "שָׁנְנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ" (תה' קמ:ד), "תַּהַרְגֵהוּ לְשׁוֹן אֶפְעֶה" (איוב כ:טז), "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ" (קהלת י:יא). גם הכינוי "מנחש" (דב' יח:י), הקשור לסוג של כישוף והקרוב לשונית ל"נחש", רומז לקשר בין הנחש לכישוף.
    זהו הנושא של לחישת נחשים .

    כפי שפתחתי הפרשה באה חשבון עם משה ואהרון כאילו לא די למשה שמרים מתה ואין לו מים לרחוץ עצמו ולהיטהר. א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. ב וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה
    אלא כרגיל כל הקוטרים מנצלים את רגעי הכאב והחולשה ומתנפלים על משה:
    . ג וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. ד וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. ה וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת.
    כרגיל תמיד הם מתגעגעים למצרים, נושא מעניין שהרי עברו כל כך הרבה שנים המבוגרים כבר מתו בדרך ורק הצעירים נותרו ומנין

    ה "זיכרונות הטובים"?
    ומשה כרגיל חסר אונים, מיד הוא רץ לאוהל המועד לאלוהיו: ו וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֲלֵיהֶם.
    ומה אומר להם האלוהים?: ז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.
    ואילו משה מה הוא עושה?: . ט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. י וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. יא וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.

    על מה עלה קצף האלוהים???
    על המלה " נוציא" מי נוציא?? אני משה ואחי אהרן
    זוכרים את השיר??


    הפלא ופלא
    ביצוע: עממי
    מילים: יעקב דוד קמזון
    לחן: ידידיה אדמון

    ומשה היכה על צור
    במטה הכה על סלע, סלע
    במטה היכה על סלע
    ויצאו ממנו מים, מים
    במטה היכה על סלע
    ויצאו ממנו מים, מים.


    אתם שרים אבל לא משה ואהרון כשהם שומעים את הפסק:
    יב וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם.
    יען לא אמרתם אלוהים יוציא לכם מים מהסלע ולא פיארתם את שמו בפני העם להראותם כי באותות ובמופתים וניסים כח ה' על כך כל הטוב שעשיתם בהתנדבות ( זוכרים את משה הרועה והסנה) על כך תיענשו והעונש לא ממתין הרבה, קודם כל צריך לחסל את אהרון


    כב וַיִּסְעוּ, מִקָּדֵשׁ; וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה, הֹר הָהָר. כג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּהֹר הָהָר, עַל-גְּבוּל אֶרֶץ-אֱדוֹם, לֵאמֹר. כד יֵאָסֵף אַהֲרֹן, אֶל-עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל--עַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי, לְמֵי מְרִיבָה. כה קַח, אֶת-אַהֲרֹן, וְאֶת-אֶלְעָזָר, בְּנוֹ; וְהַעַל אֹתָם, הֹר הָהָר. כו וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ; וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף, וּמֵת שָׁם. כז וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּעֲלוּ אֶל-הֹר הָהָר, לְעֵינֵי כָּל-הָעֵדָה. כח וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר; וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר, מִן-הָהָר. כט וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל

    ועל מה על שמשה אמר נוציא ואהרון לא אמר לו " רגע רגע מה זה נוציא מי זה נוציא " על כך הוא נענש
    דעו לכם . הקב"ה "מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה" (רשב"ם, על פי ב' יבמות קכא ע"ב)
    בלי משים הפך גם אהרון שותף לחטא. משה אמר "נוציא" וכלל בזה גם את אהרון, ואהרון לא הסתייג. ההאשמה והעונש הוטלו גם על אהרון!
    אלוהים גם זוכר ולא שוכח לבוא חשבון עם משה
    מח וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. מט עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. נ וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ: כַּאֲשֶׁר-מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ, בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו. נא עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן--עַל אֲשֶׁר לֹא-קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. נב כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא--אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ( דברים לב)
    ככה עושים חוקים ומשפטים בתורה ( תיזכרו בחד גדיא מיהו הפוסק האחרון המוציא לפועל).
    מעניין למה התכוונו בפרקי אבות באומרם: "צדק" כערך בלי מערכת משפט הולמת הוא ריק ונטול תוכן. ו"משפט" בלי השגחתו המתמדת של הצדק נהפך למידת סדום" (אבות ה:יג).

    למה הדבר דומה? למלך שהיה לו בן אהוב וגם קצת שובב, והביא לו המלך פדגוג מוכשר שהיה מלמדו ומחנכו. פעמים רבות שמע המלך את הפדגוג מוכיח את בנו ומכנה אותו עצלן או שובב או כפוי טובה לכל מתנות אביו. יום אחד היה הבן בצרה רצינית והיה זקוק לעזרת אביו, ואז שמע המלך את הפדגוג אומר לבנו אחרי הטפת המוסר הרגילה: "והאם אתה חושב שאביך יבוא לעזרתך אחרי כל מה שהתנהגת כלפיו ולא האמנת בהבטחותיו?". וכאן מופיע המלך ומודיע לפדגוג: "אתה מפוטר! כל זמן שחינכת את בני והטפת לו מוסר גם במלים קשות, אין לי אליך טענות כי זו זכותך וחובתך. ואולם ברגע שאתה מכניס בו ספק כלשהו באהבתי אליו ובחמלתי עליו, חרגת מתפקידך ואינך יכול עוד להמשיך".
    http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=11729

    משה ואהרון נהנו, אמנם שלא במתכוון, מן התהילה של עושי נפלאות, אף שמעשה הפלא כל כולו היה של ה'. זאת מעילה בשגגה, אבל זהו חוסר קידוש שם שמים, וגם רמה מסוימת של חילול השם, ועל זה נענשו. חילול השם הוא דבר חמור מאין כמוהו, וחז"ל אמרו: "אחד מזיד ואחד שוגג בחילול ה'" (דהיינו דין אחד להם; משנה אבות ד ד; ראו גם ב' קידושין מ ע"א). ועוד אמרו:
    כל מי שיש בו חילול השם, אין כוח לא בתשובה לתלות, ולא ביום הכיפורים, ולא בייסורין למרק, אלא כולם תולים, ומיתה ממרקת, שנאמר 'אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון' (יל"ש ירמיהו, רמז רסט, עפ"י יש' כב:יד).
    ידוע הוא שאין יום הכיפורים מכפר אלא על עבירות שבין אדם למקום
    ולגבי מצוות שבין אדם לחברו? - מצוות המסדירות את ההתנהגות החברתית
    על פי ספר יצירה המסקנה העולה שהעבירות שבין אדם לחברו הן החמורות ביותר.
    ואמנם, במעשה הידוע:
    על אותו נכרי שבא להתגייר אצל שמאי הזקן והלל הזקן,
    וביקש להתגייר כשהוא לומד את התורה כולה על רגל אחת,
    עונה לו הלל: "דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל
    התורה כולה ואידך - פירושה הוא, זיל גמור" (שבת לא,
    ע"א). וגם בדברי ר' עקיבא על "ואהבת לרעך כמוך" שהוא
    "כלל גדול בתורה" המסקנה אחת
    היא - חשיבות המצוות שבין אדם לחברו.
    המדרש מדגיש במיוחד את הפסוק "נצור לשונך מרע",
    שהיא אחת ממצוות שבין אדם לחברו ומזהיר אותנו במיוחד
    על שמירת לשוננו מדברי רע. לשונו של אדם מקנה לו כוח
    רב. משאמר אדם דבר, אין לו עוד שליטה בדבר שאמר. ועל
    כן, היסוד של שמירת הלשון מדבר רע הוא אחד המרכזיים
    בתחום זה של מצוות שבין אדם לחברו. שכן, לעתים, יכול
    אדם למלא, לכאורה, מצווה שקשורה לאדם אחר - אבל אם יאמר
    מילה מיותרת - כל המצווה כלא הייתה. במצוות שבין אדם
    לחברו - לא הפעולה הטכנית-פורמאלית היא החשובה, אלא קיומה
    תוך מחשבה ורצון כן ואמיתי.

    כתב הרמב"ם (רמב"ם פ"ב מהל' תשובה הל' ט'):
    "אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרים אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן, אבל עבירות שבין אדם לחברו כגון החובל את חברו או המקלל חברו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחל לו, אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחל לו, לא רצה חברו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעים ופוגעים בו ומבקשים ממנו, לא נתרצה להן מביא לו שיניה ושלישית לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא, ואם היה רבו הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחל לו",

    נכון הרמב"ם גם המשיך וכתב
    האיש אשר מבקשים ממנו מחילה, ימחל בלב שלם ולא יהא אכזרי, כי אין זה ממידת ישראל לנטור טינה, אלא ממידת עשו שעליו נאמר 'ועברתו שמרה נצח', וכן הוא אומר על הגבעונים שלא מחלו למשפחת שאול 'והגבעונים לא מבני ישראל המה'. אבל דרכן של זרע ישראל הוא להיות קשה לכעוס ונוח לרצות. וכשהחוטא מבקש ממנו למחול, ימחל בלב שלם ובנפש חפצה, ואפילו בצר לו הרבה, ולא יקום ולא ייטור, ולהפך, כשיתבקש למחול לא רק שימחל אלא אף יתפלל על המבקש לטובה" (לשון הרמב"ם פ"ב מהל' תשובה ה"י וכה,ח סי' תר"ו ס"ק כז, כח, לד).

    אבל המבין יבין שאם הסליחה לא הייתה שלמה וכנה כך גם המחילה.

    אסיים בקטע ממשלי:
    יב אָדָם בְּלִיַּעַל, אִישׁ אָוֶן; הוֹלֵךְ, עִקְּשׁוּת פֶּה.
    יג קֹרֵץ בְּעֵינָו, מֹלֵל בְּרַגְלָו; מֹרֶה, בְּאֶצְבְּעֹתָיו.
    יד תַּהְפֻּכוֹת, בְּלִבּוֹ--חֹרֵשׁ רָע בְּכָל-עֵת; מדנים (מִדְיָנִים) יְשַׁלֵּחַ.
    טו עַל-כֵּן--פִּתְאֹם, יָבוֹא אֵידוֹ; פֶּתַע יִשָּׁבֵר, וְאֵין מַרְפֵּא.
    טז שֶׁשׁ-הֵנָּה, שָׂנֵא יְהוָה; וְשֶׁבַע, תועבות (תּוֹעֲבַת) נַפְשׁוֹ.
    יז עֵינַיִם רָמוֹת, לְשׁוֹן שָׁקֶר; וְיָדַיִם, שֹׁפְכוֹת דָּם-נָקִי.
    יח לֵב--חֹרֵשׁ, מַחְשְׁבוֹת אָוֶן; רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת, לָרוּץ לָרָעָה.
    יט יָפִיחַ כְּזָבִים, עֵד שָׁקֶר; וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים, בֵּין אַחִים.

    שבת שלום

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      ששת שצ
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      הקדרה של ששת