הייתי בן 12, אני חושב, אולי קצת פחות, כששמעתי את "יום בחיים" פעם ראשונה.

now they know how many holes it takes to fill the Albert Hall.

השורה הזו תפסה אותי. חלק מהמילים הכי משמעותיות ששמעתי בחיי היו בשירים. הכול היה כל כך סתמי. תופעה משונה נורא, וכל מה שיש להגיד עליה זה שלספור את החורים זה מיותר. זו השקפה צינית נורא על העולם, השקפה שפיתחתי לי בהמשך.

ואז שמעתי בפעם הראשונה את אדם דוריץ והקאונטינג קרואוז.

When kindness falls like rain, it washes me away, and Anna begins to fade awayככה, בשקט, בשורה אחת, דוריץ דחס את כל מה שהפריע לי, כל מה שהציק לי, אז, בגיל 14, עטף את זה כמו סוכריה והגיש לי לגרון.  שמעתי את האלבום הזה בלי הפסקה. ידעתי, אני עדיין יודע, כל תו בו בעל פה. שיר אחרי שיר אחרי שיר, בכל שיר הייתה שורה, או יותר, או שיר שלם (איך אף אחד לא נתן לדוריץ פרס נובל על Round Here?) שתפסו קפסולה מזוקקת של חיים ונתנו לי את עצמי על מגש. 

ואז נתקלתי בדמיאן רייס. העיניים שלי עדיין מתמלאות דמעות כשאני שומע את הפרופסור, אפילו ששמעתי את השיר אלף פעם.

Here's to another relationship burned by my excellent breed of gamete disease

ובסוף שמעתי את קונור אוברסט וברייט אייז.

Yours is the first face that I saw, swear I was blind before I met you.

כשגדלים על מוסיקה כזו, מה הפלא שהורסים כל מערכת יחסים? שברון לב תמיד נראה קצת מפתה, עם מוסיקה כזו.