הפרשה פותחת בציווי על הכנת אפר מפרה אדומה שישמש לטיהור טמאי מת. העם נמצא בשנתו הארבעים במדבר. מרים ואהרון, אחי משה וחבריו להנהגה מתים. העם מתלונן על מחסור במים ומשה מכה להם מים מהסלע, בניגוד למה שציווה אותו ה' (אלוהים) לדבר אל הסלע. במסעם של בני ישראל במדבר הם מבקשים לקצר דרך ארץ אדום אך נתקלים בסירוב. הם ממשיכים צפונה וה'כנעני' (שבט החי בארץ ישראל) תוקף אותם אך הם מנצחים בקרב. בהמשך מבקשים לקצר שוב, הפעם דרך ארץ 'האמורי', אך נתקלים במלחמה אותה הם מנצחים. בסמוך לאמורי הם נלחמים ב'בשן' (אזור הגולן) וכובשים אותה.
על הפרשה
אם הייתי צריך לתת כותרת לפרשה הזו, היא הייתה 'נקודת מפנה'. משהו בפרשה הזו מתחולל, משתנה. ולאחר קריאה בפרשה מתברר שהמשהו הזה הוא עם ישראל שעבר כברת דרך פנימית במסעותיו במדבר.
מוות בצמרת
אם נתעלם לרגע מפרשיית 'פרה אדומה' וטומאת המת שנלווית לה, הרי שמאורעות הפרשה נפתחות עם מות מרים. מרים היא הראשונה מדור ההנהגה הוותיק שהולך לעולמו. אין ספק שגם אם מעטים הפעמים שהיא מופיעה מפורשות, הרי שהיא הייתה סֶמֶל עבור עם ישראל. מן הסתם לא היה ילד שלא סופר לו על מרים ומשה בתיבה. מן הסתם לא הייתה ילדה שלא סופר לה על מרים המחוללת והתוף לאחר קריעת ים סוף.
ומרים אינה לבד. היא אחות לאהרון שגם הוא הולך לעולמו בפרשה. פרשת 'מסעי' מאוחר יותר מספרת לנו שאהרון מת בשנה הארבעים ליציאה ממצרים. אם כן עם ישראל, רגע לפני שמסיים את מסעו הארוך במדבר, רגע לפני אתגר הכניסה לארץ, מאבד שניים מבכירי מנהיגיו. ואם כך גורל שני האחים, מרים ואהרון, מי יודע מה יעלה בגודלו של הבכיר בהם, משה. לא מעט פעמים ערער העם על מנהיגותו של משה, על הלגיטימציה שבבחירה שלו, על הדרך שבה הוא מוליך אותו. אולם, מעבר לכל זה, משה וגם אהרון ומרים, הנהיגו את העם הזה ארבעים שנה. העם הזה לא מכיר את עצמו בלעדיהם. האם הוא מוכן לפרידה מהם? האם הוא מוכן לפריחה כישות עצמאית ובוגרת?
הפרשה הזו עמוסה בחוויות ומפגשים עִם עַם ישראל, שיותר משהם מציירים סימן שאלה הם מסמנים סימן קריאה סביב השאלה הזו.
חזרה לימי התום?
מיד לאחר מות מרים מתלונן העם על מחסור במים. לכאורה סאגה מוכרת. אולם, משהו בתגובת ה' שונה. הוא אינו מגיב בחמת זעם וקוצר בהם מוות. באופן יוצא דופן מבקש ה' ממשה לפעול עם ה'מַטֶה'. המטה היה אחד מסמלי היציאה ממצרים. הוא שימש למופת מול פרעה, להבאת מכות על מצרים ולקריעת ים סוף, אולם דומה שמאז התקופה המופתית הזו לא הופיע שוב בחיי העם. הפעם האחרונה בה הופיע היה ארבעים שנה קודם, בסיטואציה דומה בה ביקש העם מים ומשה הִכָּה בצוּר והוציא מים. ונדמה שה' מבקש להחזיר את העם אל התקופה המופתית ההיא, אל 'ימי התום' של עם ישראל תכף אחר יציאת מצרים, בה היו 'טאבולה ראסה', כדף חלק שנכון לקבל את רשמי מנהיגותו של משה ותורתו של ה'.
ולכן גם הכעס הגדול כלפי משה. ה' מבין שמשה ואהרון לא מבינים שאולי יש כאן ניסיון להסדרת היחסים בין ה' לישראל. משה מגיב בזעם כמו שרגיל להגיב, כמו שעייף מלהגיב. אך לא זה מה שרוצה ה'. הוא רוצה שיח חדש ואכן באופן אבסורדי נדמה שדווקא העם כן הבין: 'המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם'. ה' נקדש בבני ישראל. נדמה שלפחות כאן קלטו בני ישראל את המסר ואת הרושם, וה' נקדש בם.
אסרטיביות לאומית
מיד לאחר מות אהרון תוקף הכנעני את ישראל. 38 שנה קודם, תכף לאחר פרשיית המרגלים, ניסה חלק מהעם לעלות עצמאית לארץ, וחטף מהכנעני והעמלקי. גם כאן מזהה הכנעני חולשה ישראלית ואף לוקח שבויים. אבל בניגוד לסיפור אז, עם ישראל מגיב. וזה חידוש גדול. עד עכשיו ידע עם ישראל לחטוף יפה מאוד, ממצרים, מעמלק, מה'. עכשיו הוא נוקט יוזמה ולא זו בלבד אלא שהוא משתף בה את ה' 'ויִדַּר ישראל נדר לאמר ויאמר אם נתון תיתן את העם הזה (הכנעני) בידי והחרמתי את עריהם' ואכן ישראל מנצחים בקרב.
לאחר מכן העם עושה 'עיקוף' אדיר מזרחה לארץ אדום וצפונה, 'ותקצר נפש העם בדרך'. נמאס לעם, הוא מתלונן את הרפרטואר הרגיל (מתגעגעים למצרים, אין לחם, אין מים, נמאס מה'מן') וכמובן חוטף- ה' שולח בהם נחשים שׁרפים. אבל שוב, הם לא חוטפים בשקט עד שנגמר אלא יוזמים פנייה למשה 'ויבוא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דיברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש'. העם מכיר בטעותו ומבקש תפילה לה'[1]. עם ישראל מפוכח. הוא מבין שאין טעם בתלונות הרוטיניות, שהוא סמוך מאוד לארץ, ובעיקר הוא מבין את יחסי הכוחות מול ה'.
בהמשך מתמודד עם ישראל יפה מאוד מול צבא סדיר וחזק בהנהגתו של סיחון מלך האמורי ומאוחר יותר מול עוג מלך הבשן[2]. אין ספק שהתנהלותו של עם ישראל שונה מבעבר. הוא נחוש יותר. יוזם יותר. מתלונן פחות. מתנהל אחרת עם טעויותיו ובעיקר מנהל את עצמו. הפרשה פתחה במות שניים מבכירי המנהיגים, מרים ואהרון וכנראה באיום מרחף על מותו של משה. אם הייתה תמיהה על מסוגלותו של עם ישראל להתמודד עם העדרם, הרי שמאורעות הפרשה, ההתמודדות עם הכנעני והאמורי, העמידה מול ה' וההכרה בקדושתו ובמעמדו, מתווים כיוון בטוח וברור יחסית של יכולת לעמוד גם מול אתגרים עתידיים.
לקינוח, פואטיקה
(ולסיום,) לתמונת המצב האופטימית הזו מצטרפת שחקנית מפתיעה- שירה. עם ישראל 'מגלה בעצמו' יכולות שירה, שנדמה שמאז 'שירת הים' וקריעת ים סוף שכח אותם. מן הסתם רבות כסיות הדיו ונקישות המקלדת שנשפכו על הקשר בין מצב נפשי לשירה. אולם היות והשירה אופטימית בסופו של דבר, גם אם משרטטת מאורע שולי יחסית כחפירת באר במדבר, הרי שאני מרשה לעצמי לראות בה אינדיקציה נוספת למצב החיובי שבו שרוי עם ישראל. [1] באופן מעורר חדווה כמעט הנוסח הזה מזכיר את פנייתו של פרעה אל משה אחר מכת הברד 'וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרון ויאמר אליהם חטאתי הפעם..העתירו (התפללו) אל ה''. יתכן שעם ישראל מפתח יחס פחות אמוציונאלי ויותר אינסטרומנטלי לה'. הוא מכיר בו כגורם חזק ומשמעותי ולכן גם פונה אליו ישירות. [2] תמוה שבניגוד למלחמה עם סיחון והאמורי, משה מהסס לצאת למלחמה עם עוג והבשן וזקוק לעידוד ולהכוונה מה'. יתכן שהוא מבין את הגורם המשמעותי ללחימה- מוטיבציה וצדקת הקרב. הוא יודע שלעם ישראל הייתה מוטיבציה גבוהה להילחם באמורי כיוון שחסם לו את הדרך לארץ ישראל, אולם באיזו צדקה ובאיזו מוטיבציה ילחם ישראל בעוג ובבשן? ה' אולי מזהה את השאלה, והוא אומנם לא מספק תשובה אך שולח את משה וישראל להילחם ולהצליח מול עוג והבשן. |