היום לפני שנה מתה שירי גופר. הכרתי אותה ארבע שנים, בשלוש כבת תמותה, אדם חי ויוצר. ברביעית כזכרון. זכרון של שירי : אנחנו עומדים על מרפסת של  בית נטוש במושבה הגרמנית והיא אומרת  "יש כאן רוח, בטוח", ואני מצטמרר למרות שאינני מאמין בקיומן של רוחות שכאלו.
שירי גופר, חברה שלי שברגע, נעצה את חייה ומכוניתה בעץ, בקרבה הפסטורלית  של אגם הכנרת, לפני שנה בדיוק, תאריך עברי.
אביה התקשר אלי, שירי נהרגה. איך עומד דדי גופר ומספר לבני משפחתו ששירי מתה, אני לא מבין, אבל אני מתקשר לחברים ומבשר ומבשר.
נתקלתי בעבודה שלה במקרה, הבית שבצילום דימם, לקירות לא היה עובי, העננים קפאו בתוך הבית כבציור  סוריאליסטי והיה את הסיפור של הבית, שהרוחות אולי  התעללו בו ואולי,כטבעם של אסונות, גם אליו בא זה במפתיע. אחרי כן כשהיא כבר היתה לבשר ודם חדרו עמה לחיי עולם הרוחות והבתים הנטושים והשיחות הארוכות,ואז היא מתה ונותרו רק הרוחות.
שירי אומרת שלבתים יש זכרון, שבמסדרונות שמורים כל אותם עוברי אורח חיים כמתים, ואני לא מסכים. הרי דרוש  כ"כ מעט סיד כדי למחוק זכרון של בית, ואילו אצלי  הזכרונות כחיים וזה מספיק לי. זכרון שירי, שהיתה לי חברה כל כך טובה בזמן שדעתי אבדה,  הנה אנו יחדיו , ישובים במסעדה.

שירי שאם היתה צודקת היתה עכשיו רוח אבל בעולם הזה שלי, שבו אין צדק או נחמה, שירי פשוט איננה, שנה בדיוק והיא חסרה לי מאד.

 
זכרון שירי: אני על במה,  זה מופע השקה . לאון פלדמן עומד להקריא קטע שכתבתי במיוחד בשבילה, אף אחד לא יודע שזה כך, רק אני. אני מחפש אותה, ורואה את צלליתה ליד חדר ההלבשה. לאון מתחיל לדבר, שירי מזדקפת ואני יכול לראות את החיוך שלה, בוהק לרגע ונאלם:
"יש איש לבן תחת מיטתי. אני יודע שהוא אכן נמצא שם , אורב לי, מחכה שאלך לישון.
ואז, ברגע עצימת העין , הוא יחליק החוצה ללא קול.  כנוזל שמנוני, חלקלק ושעיר , הוא יגיח מתחת ליצועי , וינער מעליו אבק בית וקרדית, שערות חתולה פרוותית... וגרב שחיפשתי יותר משנה.
אז יזקוף את מלוא דמותו הלבנה וחסרת הצל וירכן לעברי לוודא אם אני אכן ישן, אני כן..
ומיד הוא יגש אל מלאכת ההפחדה! בוווווווווווווווווו...ווואאאהההההה! ...אבל אני, אני עמוקות בשינה"
 

עוד קצת על שירי גופר...

שירי גופר הצלמת...

גירי שופר..

שירי גופר הבימאית...

שירי גופר הזמרת ...