| נקישות חזקות נשמעות. גוף כבד זוחל על הרצפה, מנסה להרים את ראשו מעלה. כמו זחל, דוחף הגוף את החלק האחורי קדימה ואז מתקדם, מעביר את הכוח והתנועה בין החוליות ושואף קדימה. אני שאפתי רק להגיע למקום בו אוכל לנוח.
עיני מכווצות מסתנוורות מהאור החשוף ברחוב, זה שכיסויו נשבר ונשכח כבר מזמן.
אני מריחה את הצעדים של הבחור החסון עם האופנוע הכבד שבא תמיד לשכנה. אני יכולה להריח את הדלק השרוף מנעליו, את הבושם שלו שממלא את החלל. יכולתי גם לשמוע אותם רבים, צועקים ואז את הגניחות שלה - רגע הפיוס.
אני מריחה את השכן הצעיר והרווק שגר ממש פה ליד. נעלי הגומי שלו תמיד משאירות ריח חזק, והריח של בגדי האופניים שלו והשמש שיקדה עליו בזמן הנסיעה. אני עולה בגרם המדרגות, מושכת את גופי מאחורי, עכשיו במצב של זחילה תינוקית, על ארבע.
אני מספיק קרובה למדרגות, מצליחה להריח את השכן שעובד בהובלות, ריח הזיעה הלימונית והחמוצה שלו, ריח הכובד. יכולתי להרגיש את המסע שיש עליו. הגעתי סופסוף לקומה הראשונה. עוד שתי קומות ואגיע.
אני מתרוממת מעט וצועדת על שניים, עדיין מכופפת ונעזרת בקיר בצד. הרגשתי כמו השכנה עם הגיבנת המתקדמת בקומה השלישית.
הבוקר אצלה מסתמן בריח הטיגון החזק. אחרי כמה דקות ריח הקצוות השרופות של החביתה שנשארה יותר מדיי על האש. אני תמיד פוגשת אותה עם סלים כבדים מהשוק, מלאים בכל טוב. אני מצליחה להריח את שאריות הריח האחרונות שהשאירו הירקות הטריים, כמה עלים מהבצל וגבעולים יתומים.
הגעתי לקומה השנייה. עוד אחת ואגיע ליעדי. ריח הירקות מתחזק. פתאום יש ריח של משהו מתוק אני מרגישה דביקות בידיי. אני מתרוממת ועומדת על שניים. עדיין לא ממש יציבה. נוזל דביק וריחני בצבע סגול. כנראה ארטיק שנזל לו. בטח הילד הקטן של השכנים בקומה הרביעית. אלה שתמיד אני שומעת את הכדור שמתכדרר לו על תקרתי.
לא איכפת לי בכלל מהדביקות הזו שעל ידיי. אני נזכרת בימים שאכלתי ארטיקים ונדבקתי כולי בנוזלם. מאושרת בחלקי. מה שפעם ארטיק עשה לי. פעם ילדים נהנו ממועט? ריח הקיץ למרות הלילה החשוך והקודר. האור המהבהב במדרגות נכבה לו. עוד כמה פסיעות כבדות וקשות והגעתי הביתה. גיששתי בידיי ומיששתי את חור המנעול. הוצאתי את המפתח ופתחתי את דלת התיבה שלי. דלת הדירה שבה אני ישנה וחולמת על תיבות גדולות ועתידיות עם ריחות מרעננים ונעימים של בית וחופש. |