זמני אופנבך מתדפקים על סף דלתי.
קוראים לי מעבר לדלת " הי אתה מתי תשוב חזרה? " אני נצמד אל הדלת, מהסס , חושש, מתרגש,
אולי אזרוק הכל ואחזור, אארוז את חיי למזוודה ואצא לעוד הרפתקאה.
ואז מכה בי ביגון ההיגיון.. וכמו כדור קרח מחליק לי בגרון..
אינני יכול לחזור אל מה שהיה ולא ישוב להיות.
ואם אשוב אליך אופנבך, לא אשוב אל אימו, אל המלאך הכחול וצריך הכנסייה יעמוד איתן ולא יזוז כמטוטלת השעון.
אני פותח את הדלת כדי להשיב בחזרה והכל התנדף כלא היה.
זה רק אני ודלת הכניסה.
|