באיראן של חלומותיי הצעירים ישיגו את מבוקשם ויחיו כמוני וכמוך בחסות הדמוקרטיה והמודרניזציה. ציר הרשע יחליד ויתפורר והמדינה תחלים בזכות צעיריה. המשטר הנוכחי כמוהו כסרטן, אך יש לו גהה. לא, אני לא הוזה, או חולמת באספמיה. המודעות לשאר תחלואי האיסלם היא גבוהה. לא יפתרו כל בעיות העולם ולא בכולו יגורו זאבים עם כבשים. אבל כשתעלה איראן את אותה ארוכה מיוחלת..סוף סוף אוכל לעשות את הטיול הגדול שאחרי הצבא. אז מה אם אחרי הצבא הייתי בארה"ב שנה? אז מה אם עברו שנתיים וחצי מאז שהשתחררתי. אני- אני לא אהיה כמו כולם. לא אטוס לדרום אמריקה או להודו. אני אעשה משהו שונה, ואגשים חלום באמת. הטיול הגדול שלי יהיה לאיראן.

 אני כבר מדמיינת את זה, זה בוער בעצמותיי..וההרגשה של תחילת המהפכה השנייה בכלל מטלטלת את נפשי. עדיין מתלבטת, האם כשיתחדשו היחסים בין ישראל לאיראן אטוס במטוס הישר לטהרן? לא יודעת..אולי בכלל אטוס לטורקיה, ומשם אכנס לאיראן כדי לספוג תחילה את המראות והריחות..כן, נראה לי שזה מה שאעשה. מגבול איראן-טורקיה אני אסע עם נהג פרסי משוחד דרך הכפרים. אראה קרקעות מכוסות בנוצות תרנגולות, זבל סוסים וקליפות תפוזים, ומגדלי יונים הבנויים מלבני טיט, ומקשות אבטיחים, מלונים ודלועים פרושות על שטחים נרחבים. אני אראה איך הגברים מקרצפים את סוסיהם, משפשפים את פרוותיהם בשומן חיות, קולעים את זנבותיהם וקושרים חרוזים סביב רגליהם האחוריות. אני אפטפט בפרסית קלוקלת עם הנשים הכפריות, הלבושות שמלות קטיפה ונועלות מגפיים בצמר טלה. האיפור שלהן כל כך חובבני..שפתיים צבועות באדום ועיניים מודגשות בעיפרון פחם. בערב אצפה מצד איך הן מכינות ארוחות למשפחותיהן בעזרת קרן שור משוננת היטב לכדי סכין ומזמזמות כמו דבורים המחפשות צוף את השיר "גוֹלֶה סָנְגַם". כל כך יפֶה, אני אחשוב לעצמי. כמו בסיפורים של סבתא. ואמלמל יחד איתן את מילות השיר:

נַטָאבִּי סָרְדַאם אוֹ בִּי רַנְגַאם..."

בלילה, אחרי האוכל, אביט עוד מהצד איך בכפרים הנידחים רוחצות הנשים הפרסיות את ילדיהן. בתוך אמבט ריחני של חלב אתונות עם סבונים מאבנים אותן שפשפו לפני כן בנענע מבושמת. ואחרי כל זה, אלך לישון וארגיש ברת מזל על הזכות שנפלה בחלקי לחזות בכל היופי הזה.

אני אטייל בכפרים הנידחים של איראן, ואגיע לפרברה הידוע מַזָאנְדַרֳאן. סוף אזכה לדרוך בְ-בָּאבּוֹל, המקום הנידח בו חיו סבי וסבתי מצד אמי. בבָּאבּוֹל אלך לבזאר עליו סיפרו לי,פָּאנְגֵ'שַנְבֶּה ואתמלא גאווה על כך שחזרתי למקום בו הם הסתובבו בצעירותם. סחורות יהיו מוצגות בו בכל פתח, מחרוזות תאנים תלויות על קרסים, שקים גדושים באגוזי מלך קלויים ובשעועית יבשה, חרוטי סוכר על דלפקי המוכרים, ושפע אפרסמונים ורימונים לצידם של מלונים צהבהבים חצויים ופתוחים לזבובים ולאבק הרחוב. ממש כמו שסבתא סיפרה לי. ניחוחות שמני השקדים, הקוקוס והסומסום יגיעו אליי במהרה, ובשמים של מי ורדים, שמן יסמין ופרחי קרח ישכרו אותי בטח.

כשאעזוב את מַזָאנְדַרֳאן עם הנהג המשוחד שלי, אני אביט לאחור והלב שלי בטח יהלום בי..איך נקשרים סוף סוף חוטים של עבר והווה.

אני אסע עם הנהג המשוחד שלי עד ל"הילטון-טהרן". מי היה מאמין? הילטון בעיר הבירה של איראן. כשנגיע לשם תיעתק נשימתי. כל כך מלכותי ונוצץ. מסדרונות המלון יהיו מרופדים בשטיחי טָבְּרִיז וְקָשַאן ואולמותיו יהיו מוארים בזוהר קירות הבהט. כשאכנס לחדרי אתפעל אף יותר. וילונות הקטיפה האדומים יעטו אותו בצבעי שעות בין ערביים, ורהיטים מגולפים מעצי אלון יזמינו אותי לשבת. אני אניח את מזוודותיי, ואצא אל המרפסת שתשקיף על המוני הכיפות בעיר, המנצנצות בזהב ובכסף, על המצודות והמגדלים, וצריחי המסגדים והשערים. קשתות בתי הכנסת המעטים תהיינה מצופות באריחים מפוארים שיקשטו את מפלסיהם.

את הערב אתחיל באמבט מעוטר בטורקיז, ובתוכו אשחזר את הרגעים הללו, בהם כתבתי את מסלול הטיול שלי, ואתגאה בעצמי על כך שחלומי כמעט מוגשם במלואו. מאוחר יותר ארד לחדר האוכל של המלון. השפים של הילטון בהחלט יודעים לבשל. המנות הראשונות יקרצו לי כל כך: בּוּרָאני- יֶה אֵסְפֵאנַאז (סלט תרד חם), דוֹלְמֵה- יֶה קָאלָאם (עלי כרוב ממולאים) ושֶפְטֶה בֶּרֵנְגִ'י (כופתאות בשר עם אורז וטרגון). במנות העיקריות העיניים שלי יעברו על מאכלים שקצרה ידי מלהכיל את כולם : אֳשֶה רֶשְתֵה (תבשיל אטריות), ג'וּגֶ'ה- קָבַּב (קבב מנתחי עוף), מוֹסַאמָה בָּדֶמְגָ'אן (תבשיל בשר עם חצילים). לבסוף אניח בצלחתי את המאכלים שאני אוהבת ביותר- גוֹרְמֵה סָבְּזִי (תבשיל בשר ועשבי תיבול) וְטָהַא-דִיג (תחתית האורז). וכשאטעם אותם אחמיץ פנים ואחשוב לעצמי- דבר לא ישווה למאכליה של סבתא יפה. כנראה שידיה שמבשלות כבר 60 שנה, ופי שטועם כבר 23 שנה לא יכולים להינתק מהרגע. אני אקנח את הארוחה בצָ'אי ואגניב לפי גם קצת פָאלוּדֶה מבושם במי ורדים, ואתחיל להתקדם לעבר היציאה מהמלון.

רחובות טהרן כל כך יפים גם בלילות. אני אשוטט בהם וארגיש איך עצמותיי מנגנות ושרות כמו חלילים מרוב שמחה. אני אעצור בכיכר אֳזַאדִי, ואביט לשמיים. הכוכבים ינצנצו מעליי, הלבנה תאיר עליי באורה, ובחיוך ובדמעה אני אלחש בשקט "בסוף הצלחתי ללכת בדרכים בהן פסעת, סבא".

את הערב אסיים בבית קפה שקט ממנו בוקעים צליליו הנוגים של הסיטאר, נקישות הטמבור וצלצולי הפעמונים. מלצרית יפה תגיש לי סורבה פירות בשמן ורדים, ואני אספר את הדרך אותה עשיתי ליושבים האיראנים שלצידי.

את הטיול אשלים בסגירת מעגל ואעלה לקבריהם של הוריי סבתי. עם ההדרכה וההסבר שאקבל מסוֹרָאיָה, אחותה של סבתי, אמצא את הדרך אליהם. וכשאגיע, יהדהד בראשי חלומה של סבתא, שתמיד סיפרה לי על תשוקתה להגיע לבית הוריה. ואשחזר את יום הולדתה ה-70, איך היינו כולנו יחד, חוץ מסבא, ומאיפה הכל התחיל. כשאניח שתי אבנים על קבריהם, אספר להם בשקט מי אני, ושבפעם הבאה אגיע יחד עם סבתא שלי, שבה הם יכולים להיות גאים על מפעל חיים משובח, ואזיל דמעה.