יושבת כעת לרשום את הפוסט הראשון בחיי. אין לי מושג קלוש מה זה בכלל 'פוסט', ומה ההבדל בין 'פוסט' ל'בלוג', אבל מה שבטוח, אני כרגע פוסט ארוחת ערב משובחת ורומנטית שלי עם עצמי. בישלתי דגים ואורז מתובלים כדבעי בשום. המון שום. ככה אני אוהבת. וכיוון שאני כאן לבד, אני יכולה לנשוף מלוא הבל פי סביב ללא שום התנצלות. (ושוב, דגש על השום). אני מודה: אני נהנית להיות ביום שישי בערב לבד. בשקט הזה, בקדושה של כניסת השבת, עם מוזיקת פסנתר ברקע, אחרי שקראתי קצת, וראיתי די.וי.די ואכלתי ארוחה טעימה שהכנתי במו ידיי. נכון, וודאי שהיה עדיף לחלוק את הזמן הזה עם בן זוג אהוב, אבל אם אין, וכרגע אין, טוב לי לבלות את זמן האיכות הזה עם עצמי במקום לאלץ את עצמי לעשות "V " על בילוי סתמי הערב. אני אומרת את זה כי הקול של אמא שלי, שנמצא אצלי בראש, עדיין מהדהד לו, בטון של תוכחה, בלתי משוכנע.  הקול הזה הוא זיכרון 'קולה של אמא', השואל בימי שישי בהם נשארתי בבית הוריי -  'למה את לא יוצאת?' ו - 'איפה כל החברים'?היו שנים שרק כדי להימנע מהשאלה הטורדנית הזו, הייתי פוגשת חברה כדי לנהל שיחות סרק עד השעות הקטנות של הלילה, או נוסעת למסיבות או פאבים ספוגי עשן חלול, מהם חזרתי עם תחושת ריקנות מעיקה כפליים והנג אובר נוראי. עם השנים למדתי למזער את אותה תחושת ריקנות, עם סרטים, הצגות או ארוחות ערב במסעדות או אצל חברים, אבל עדיין מנקרת בי תחושת האשמה כשאני מבלה לבדי את ערב שישי . למזלי הגדול, יש לי היום פינה משלי: ביתי הקטון, מקדשי, מבצרי ומקום מפלטי, בו  אני יכולה להרשות לעצמי את הפריבילגיה המופלאה הזו, של בילוי ערב שישי, ולפעמים אפילו סופ"ש שלם, מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד. זו 'שמירת השבת' שלי. קידוש השבת. זמן להתבוננות על השבוע שחלף וזמן ההיערכות לקראת השבוע שבפתח. זמן הניקיון והצחצוח הפנימי שלי. זמן למיון עומס המחשבות מהשבוע שחלף, חלקן ל'מגירת העצב', וחלקן ל'מגירת השמחה', חלקן ל'מגירת ההצלחות' וחלקן ל'כשלונות', אחרות למגירת ה'הדחקות' העמוסה, והיתר למגירת ה'מטלות' העמוסה אף היא, ומה שנותר מתחלק בין מגירת ה'פנטזיות' למגירת ה'חלומות'...

ובנימה אופטימית זו, לילה טוב ושבת שלום.