מִירָז' (תַּעְתּוּעַ)
הוא מלטף את טיפות הזיעה הקרות שניגרו על פניו. כאילו מנסה להסביר להם את מה שהוא מנסה להסביר לעצמו מאז החל ללכת בשביל הפתלתל הזה. זאת אינה העת לרגשות מיותרים. אבל הטיפות לא מרפות, הן מנתבות את דרכן לאורך פניו שהחלו להעלות קמטים – מתעכבות ליד הזיפים הסוררים לכאורה, שמזדקפים בזוגות ובשבעות איתנים מול המבול. טיפה אחת מתעכבת על המצח – ומציפה אותו ברגשות אשם.
בנסיון נואש להסיט את מחשבותיו ממה שעתיד להתרחש, הוא מלקט מצדי השביל הכל כך מוכר הזה זכרונות ילדות מודחקים שבדה. הוא נזכר בשיעורי ההסטוריה על הפרעונים הקדומים, בתלמידי הכיתה שאהבו אותו כל כך, ביום שאבא שלו קנה לו אופניים ובעוגות הגבינה הטעימות שאמא הכינה לו במיוחד.
הוא נזכר גם בנינה – אהבתו הראשונה. הילדה הביישנית שישבה בשורה האחרונה ותמיד חייכה רק אליו. הוא הצטער על שלא דיבר איתה, שלא סיפר לה איך הוא רשם את שמה על פיסת נייר קטנה שהחביא מתחת לכרית שגנב מהילד שישן במיטה ליד. הוא הצטער על שני ילדיהם, שלו ושל נינה, שלא הספיקו להיוולד. אחד מהם נפטר בתאונת דרכים והשניה שיספה את גרונה שלה – מהפחד לגדול ולהיות כמו אביה.
הדרך לא מפסיקה להתפתל. כאילו שהיד העליונה באמת יודעת את שמקנן בראש ואת שנאתו לקימורים ולעיגולים. אולי היא לא כל כך נעלמה כמו שתמיד חשב? אבל לא! במלחמה הפסיכולוגית הזאת הוא לא הולך להפסיד. הוא מתרכז, מישיר מבט וממשיך בחיפוש מסיחים.
ילד קטן וצנום שעובר מזכיר לה את היום בו החליטה להפסיק לאכול – היא ושאר הילדים הגדולים, כי זה לא הוגן שרק ילדים קטנים מצליחים למצוא להם אבא ואמא. "מה איתי?" שאלה את המטפלת שקרעה את אחותה ממנה, ונתנה אותה לאמא ואבא חדשים ומבריקים. בלבה היא ידעה כי היה עוד מניע, נסתר, למהלך שתוכנן בקפידה. להעלים את הקימורים המיותרים ולהיות הילד הרזה שתמיד רצתה.
היא סוף סוף מגיעה לרחבה – סורקת את האנשים, ימין ושמאל – מחפשת את אחותה שאיבדה, אחותה שלקחו לה. היא נזכרת איפה הם קבעו להיפגש. כמה צעדים מהוססים ושם היא מוצאת אותה, בדיוק כמו שעזבה בפעם האחרונה: מילים יתומות שאבנים קפואות אימצו, ספסל קטן ואלה אחת שמגנה עליה משמיים קודרים, מחסד מרושע.
(מוקדש לתמרה) |