אתמול בחמש אחר הצהרים נסעתי לקיסריה לפגישה אולי אחרונה בחודשים הקרובים של חברי ללימודים. היה מקסים. כולם הביאו את בני משפחותיהם והאווירה היתה נעימה ואף יותר. כן תחושה של חופשת קיץ ובעצם לא ממש. סופה של תקופה. לאדם בגילי כל יוזמה היא תחילתו של סוף. אומרים וכולם צודקים שכל סוף טומן בחובו תחילתו של מיזם חדש. מהו המיזם החדש שלי? איני יודע. דבר אחד ברור: יש מעין תחושה של ריקנות בימים אלה. ריח של שינוי באוויר ניכר במחוזותינו. בתי הצעירה עוברת בעוד כמה שבועות להתגורר עם חברה זה שנה בדירה וכמובן זה אומר שהיא עוזבת את הבית. זה לא פשוט. כבר חודשים שהיא מתגוררת לפעמים אצלינו והרבה פעמים אצל הורי החבר. נכנסים לחדרה ואין שם איש. הבית מתרוקן. בתי הבכורה גם מתכננת עזיבה. בלי להרגיש הגענו לגיל העמידה כשאין כל כך כוח לעמוד יותר. בכל גיל יש את הקסם שלו וצריך למצוא עכשיו את תכלית החיים החדשה.

מה עושים עם הנעורים שנעלמים באחת. אין מה לעשות! צריך למצוא טעם בחיים הקיימים. לחדש ולהעצים את הקשרים המשפחתיים. זה הזמן גם להשיב את החברים שנעלמו מעט בעת הלימודים הקשים ביותר. מה עושים את התואר שלי? לא ברור ממש לא ברור. דבר אחד בטוח, אחרי ימים אחדים של ריקנות נמצא את הרעיון הבא שימלא את המצברים.

שבת שלום,