נכנסתי לרכב החדש שלי. התיישבתי וחיכיתי כמה דקות. רציתי להתרגל לרעיון. סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן שאני חולמת, הוא ברשותי, הרכב שלי. התנעתי, שמתי את הדיסק שלך והתחלתי לנסוע. המוסיקה השיטה אותי במחשבות עלייך ודמעות של געגוע נקוו בעיניי. אני לוחשת את מילות השירים, מזמזמת, מחייכת, לעתים בוכה. קשת רגשות פורצת ממני ברגעים בהם אני חולפת על פני נופים מוכרים במהירות שונה מזו שרגילה אליה. כבר לא חלק מההולכים אלא מההמון הנוסע. גם אני, נוסעת. 

כשנגמר הדיסק אני מתפנה לזהות את הדרך בה אני נוסעת. אני נוסעת אלייך. אני מבינה, מתעשתת, מסתובבת וחוזרת. איך אבוא אלייך עכשיו? ומה אומר שלא אמרתי? הבהרת יפה וללא מלים שאינך מעוניינת בקשר איתי. הלב שלי לעולם לא טועה. מעבר לתירוצים, מעבר למלים הוא חש נאהב או נבגד. ברגעים אלו הוא אפילו חש מרומה. אני יודעת שאני אשמה, שלא הגנתי עליו, אפילו מסרתי אותו מיד בלי לתת את הדין על מעשיי, והוא, כתמיד משלם את המחיר. פצוע וחבול, הוא ממשיך לפעום. 

אני מגיעה לשפת הים ויודעת שהגעתי למקומי.

יוצאת מהרכב, נותנת לו חיוך של אושר כשאני מבינה שהוא ממש כמו כל חפץ אחר יישאר תמיד נאמן לי. האם גם אני רוצה להיות חפץ? ללא לב ורגשות פועמים, ללא כאב ודמעות זורמות, ללא השאיפות הסמויות וגם הגלויות? 

אני צועדת על החוף ורוח קרירה של שעת ערביים מקדמת את פניי. אני מתגעגעת אלייך והגעגוע שורף. חשבתי שאוכל לנתק את עצמי ממך, חשבתי שאולי כך תחזרי אבל התבדיתי. אני מתגעגעת ואת לא חוזרת. אני יודעת שחזרת אל מי ששוכנת בלבך, אני יודעת שהחזרתי אותה אלייך, אני יודעת שרצית, שברגע שאמרה שהיא רוצה, אנחנו חדלנו מלהתקיים. אם רק הייתי מבינה זאת בזמן, אם רק הייתי יותר מחושבת ופחות סנטימנטלית, אם רק הייתי מקשיבה ולא רק לצו לבי, אולי, ורק אולי הייתי במקום אחר היום, אבל ללא ספק הייתי אדם שונה. 

התיישבתי מול הגלים, ממוססת בין אצבעותיי את החול החמים משעות שמש צורבות. צבעים כתומים אדומים של אחרי שקיעה מתמזגים בכחול של המים. אני נזכרת בטיול שרצינו לעשות. אמרתי לך שזה הדבר הראשון שאעשה כשיהיה לי רכב. לקחת אותך לטיול שרציתי. הרכב שלי פה, גם הטיול כבר מוכן ורק את, כבר לא תהיי, כבר לא שלי. 

יש לי כל כך הרבה מה לומר לך אבל נגזרת עליי שתיקה. כל מה שקניתי לך נשאר יתום בבית, הקפה, המברשת, המרכך, משחת השיניים, הכרטיסים למופע. אני יודעת שלא תרצי ללכת, לא איתי ואני יודעת שאת יודעת הכל ובוחרת לעזוב. 

ישבתי עוד שעה תמימה על החול החמים. האור כבה והשמים השחירו. הרוח הפכה קרירה יותר ובחניה לצידו של הרכב שלי עמדו רק זוג אופניים, אדומות, כמו אלו שהיו לי כשהייתי ילדה. כאילו מתריסות את הילדות שהייתה מול הבגרות שהיום. חייכתי לעצמי, תוהה האם הרכב עושה אותי לאדם בוגר? האם את, שהיית, שנגעת, שאהבת, גם אם לרגעים, הפכת אותי לבוגרת יותר, למבינה יותר? אני לא בטוחה, אבל בטוחה שלמרות הכאב, לא הייתי מוותרת על החוויה ועלייך. 

הנופים המוכרים נעים לאחור כבסרט נע, אני שבה הביתה. בתיבת הדואר נח המפתח לביתי, הצהוב שנתתי לך, עוד סימן שלא תשובי לכאן. אני מתיישבת על מדרגות העץ הקטנות בפתח ביתי, המפתח בידי ואני מחכה. אני יודעת שאין למה, אבל אני בכל זאת מחכה.