מכירים את זה שתמיד תמיד אנו נשבעים איך שהוא, שאנו לא נהיה כמו הורינו?

ברור, ברור שיש ביניכם שיגידו שהם "ככה" קשורים להורים ושיש להם הורים שרק אפשר לשאוף לשם...

אבל הרוב הנורמטיבי (יו אני פונה לנורמטיבים? כנראה השתגעתי) חושבים שהם לא יהיו כמו אבאל'ה ואמאל'ה.

הם לא!!!

והם אכן לא!!!

נולד בשעה טובה בן בכור או סימן לבנים ואנו הורים מצטיינים (ודרך אגב לא ידעתם שבנות הן סימן כזה? בחיי יש עליהן תוית של קנה אחת חינם, קבל שלישית "תותחי על להבא).

אנו הולכים כטווסים בתקופת ייחום ומבשרים לעולם כי גילינו את הפטנט ההורי, איך להיות הורים מצטיינים בלי מרשמים של מכון אדלר.

כשאנו רואים הורה במתח לילד בן שלוש שעובר את גיל ההתבגרות נטול ההורמונים הראשון ומשתטח באמצע פארק ציבורי אפיים ארצה בצריחות של מקוננת מקצועית, אנו מצקצקים בלשוננו ואומרים:

"אין שם גבולות וחמור מזה, כנראה שהילד לא מקבל מספיק אהבה ולכן הוא קורא תיגר".

חלקנו כבר בדרך להרצאה אקדמית של מדריך: "איך להיות הורה מצטיין בשלושים שניות" אותו האחרון שנמכר ברשת הספרים המובילה ואנו ממש שניה לפני התייצבות לפני ההורה חסר הגבולות והידע אודות הצלחת ההורות...אבל אז.. רגע, שניה... לפני שאתם פונים אליו ומסבירים לו טעויותיו לרבות העובדה שלא לכל אחד מותר להיות הורה (כמונו כמובן) הרשו לי לזרוק אתכם לרגע לתקופה שהזעטוטים המתוקים שפעם גרמו לכם להראות כמשפחת בריידי, כבר מתחילים לקבל ריחות אחרים (טעונים), פה מפיק מרגליות ו...התנגדויות שתפקידן להתריס ולא תאמינו מה תראו שם:

אתם בריידים יקרים, בדיוק כמוני, נראים לעיתים כמשפחת סימפסון מרוטה וחסרת חן ויו....אני רואה אתכם ואותי מורטים שיערות ראש ודופקים ראשים בקיר המיוסר ממכות קודמות.

מה קרה שם? איפה החן לעזעזאל? איפה הנשיקה לאשה וילדים רצים באחו כשאתם חבוקים בנוף שקיעה נוגה?

אה? איפה?

חברים, אז קורה הרגע ההוא שמתיח אתכם אפיים ארצה, זה נשמע בערך כך:

"יואב תחזור לכאן מהר" ועוד מוסיפים: "תקראי כבר לבן שלך, הוא בדיוק כמוך" ואת מוצאת עצמך עונה במפגן אופוזיציוני:

"הבן שלי? הוא בדיוק כמו אבא שלך".

...שתיקה משתררת סביב.

זה משהו שלא אומרים ככה באויר, גם כשהורה שני מעביר את הקוד הגנטי לראשון ואומר שהילד בול הוא.

אבל זה שם ולאט לאט אתה חש שאתה הופך יותר ויותר לגירסת ה 12 אינץ' של דה ביג מאמא והם הוריך מבצבצים מגרונך בכל משפט שני.

ו....שיט , נשבעת שאתה לא תהיה הם לא? אתה הופך אובססיבי לחוויה מתקנת לטווח רחוק ואתה לא מפסיק לחבק ובשלב הבא כשהגדול אומר לך:

"לא רוצה, מה תעשה לי?" אתה שותק בשם הדפוס החדש, דפוס "הילד במרכז" והוא הילד המתוק מרכזי שלך הופך להיות ציר מרכזי שמפרפר אותך בשם השבועה שאתה לא תהיה הם ביי הוק וביי קוק....ו... אה.... כמה נזקים הם עשו לך הזקנים...אתה לא, לא לא לא!!!

אתה לא תעשה להם מה שעשו לך...והם "הקטנים בדימוס" צורחים את נשמתם עליך כי הם רוצים שתגיד להם: לא!!! אבל אתה מלטף אותם ברוך ומתחנן בפניהם שיקבלו את העובדה שאתה לא אומר לא! לא?

וכשהם מגיעים לגיל ההתבגרות ואתה מבין ש...הגיע הזמן לומר רחמנן ליצלן "לא!!!" אין שם מי שישמע את הלאו, כי המתוק ממזמן כבר גנב לך ת'מפתחות מהכיס לאחר שאמרת לו שבאוטו שלך "אם ילדים לא נוהגים" והוא כבר דוהר בדרכו אל עבר הפרת החוק הבאה...

הילדים הכן עטופים בחיבוקים (כי לך נתנו פחות) אבל שיט, הם, מסתבר, כבר לא נמצאים שם בכלל בכדי לקבל אותם ואתה מבין לראשונה שבין חיבוק לחיבוק שכחת להיות לפעמים קצת פחות נחמד ולחדד להם שיש דברים ש...

מתי תבין? לא משנה מה תעשה, יבוא היום (כפי שאומר מרטין לותר קינג) והם יספרו לעולם שהם, לעולם, אבל לעולם לא יהיו הורים כמוך.

לעולם לא!!!