"אז מה, אתה בלש, אה?"הוא מפתיע אותי בחיוך שחושף שן קדמית עליונה שלמה ושיירי פיתה עם זעתר.

"אני?" אני עונה לו ברצינות מחוייכת, "איך ידעת?"

"זה בגלל שאתה מצלם פה לפחות ארבעים ושלוש תמונות ועוד לא החלפת פילים", פעם בדיזנגוף היתה חנות שתלתה שלט על דלת הזכוכית שלה, 'חמישה פילים ב-59 לירות' ואני לא הבנתי איפה הם שומרים אותם, ובעיקר את האוכל שלהם, כי היא היתה מאוד קטנה, החנות הזאת, "ספרתי", הוא ממשיך, "אני טוב בלגלות אתכם, הסמויים. בשבוע שעבר עמד פה אחד שעשה כאילו מדבר עם החברה שלו בטלפון. אבל מה לעשות שמתחת לעמוד הזה אין קליטה. הם חסמו את הקליטה."

"הם? מי זה הם שחסמו?"

"יאללה יאללה", הוא אומר לי ומעמיד פני נעלב, "אל תסתלבט עלי, גם אתה פה בגללם. כבר חמש שנים מאז שהם פה, שלפחות פעמיים בשבוע יש כאן מישהו שמתצפת עליהם ובודק שאין בעיות מיוחדות."

"טוב, בסדר גם אני כאן בגלל זה", אני אומר לו בהכנעה, "אתה יודע משהו חדש על מה שקרה כאן אתמול?"

"אתמול? מה קרה כאן אתמול? אה, אני מבין, אתה מנסה לערבב אותי, אה? אתמול דווקא לא קרה כלום. כי אתמול היתה שבת והמשרד סגור בשבת. אני דווקא הייתי כאן. אני כאן כבר הרבה שנים. תגיד, יש לך איזה חמש שקל בשבילי? אני צמא."

אני מכניס יד  לכיס האחורי של הג'ינס ומוציא את הארנק שלי. אין לי מטבעות אז אני נותן לו שטר של עשרים שקלים ומבקש ממנו שיביא גם לי בקבוק של מים בטעם אפרסק.

"שמע", הוא אמר לי, "אל תהיה פראייר. המים האלו בטעמים זה עבודה בעיניים. כשהיינו ילדים והמיץ היה נגמר אז אמא שלי היתה ממלאת את הבקבוקים במים. אחרי יומיים במקרר היה לזה אותו טעם כמו המים האלו שאתה רוצה. אולי קולה?"

אני מתעקש על המים והוא הולך באי רצון לקיוסק שנמצא מעבר לכביש ומנהל מו"מ קולני עם הבחורה חשופת הפופיק שעומדת מאחורי הדלפק. השלט מעל הקיוסק מכריז שהוא בהנהלת יוסי ובנו. או שהיא הכלה או שהיא שכירה, אני חושב לעצמי, ונזכר במנחם ונחמיה, שני האחים שהסתכסכו לאחר מות אביהם וחילקו את חנות הירקות הקטנה שהוריש להם באמצעות קיר בלוקים שנשארו חשופים גם עשרים שנה לאחר מכן, כשנאלצו לפנות אותן כשהשריפה הגדולה שכילתה את הקומה שמעליהם, הפכה את הבנין כולו למסוכן למגורים, הם תלו שלטים מתחרים על החזיתות הקטנות של חנויותיהם, האחד הכריז על 'מכולת בהנהלת מנחם (לשעבר שאול ובניו ירקות)' והשני על 'ירקניה בהנהלת נחמיה (לשעבר שאול ובניו ירקות)', אבא הסביר לי אז שבגלל שנחמיה הוא הגדול מביניהם, ובעיקר צנון, הוא קיבל את הזכות להמשיך את הירקות, אז לא הבנתי למה התכוון כשאמר צנון, חשבתי בגלל שהיה תמיד אדום פנים, "גם אתה בכור" הוא אמר, והוסיף, "אני מקווה שלא תסתכסך עם האחים שלך."

"היא פחדה שאין לי כסף. אז הייתי צריך לשכנע אותה שהיום זה יום מיוחד. אני יכול לשמור את העודף?" אני פותח את הבקבוק ולוגם בהנאה, חושב שדווקא זה לא מזכיר לי מים מבקבוק ישן  של מיץ אבל לא ממשיך להתווכח איתו בעניין, ומסמן לו בניע גבה שהעודף שלו.

"תודה" הוא אומר וקולו מרוכך יותר, "האמת שניסיתי לבדוק אותך. אתמול כן היה כאן אקשן לא נורמלי" אני לא בטוח שאני מבין למה הוא מתכוון אבל הוא לא ממתין לשאלה או התייחסות מצידי וממשיך לספר, "תמיד סגור כאן בשבתות, זה באמת, ובגלל זה אתם עוקבים אחריהם רק בימי חול, בפעם הקודמת שהיו כאן החברים שלך, אני הסקתי שזה קשור לחשש שגאידמק יברח מהארץ, בכלל, נראה שהאוליגרכים האלו הוסיפו לכם הרבה עבודה."

העברית המגוונת שלו מבלבלת אותי ונשמעת לי פתאום מאיימת באופן לא ברור, כמו מים ששהו בבקבוק מיץ ישן ויש בהם זכרון-טעם,  או אולי כמו לעמוד בן שמונה במים בחוף הסלע ולתת לזרמים לצמרר אותך בקרירות וחמימות לחלופין, ואז אחותי אומרת שהחמימים זה שתן, הוא קולט את העירנות שלי כמעט באופן אוטומטי ומנסה להרגיע, "אתה באמת חושב שנולדתי ברחוב? אני, לפני שהגעתי לכאן לפני שש שנים הייתי מרצה גדול באוניברסיטת בר-אילן, במחלקה לפסיכולוגיה, אבל התחרפנתי והנה אני כאן. סיפור ארוך שיש בו גם פוליטיקה, ורדיפת כבוד, וקנאה וקולגות לא ספורטיביים ובעיקר עצבים רופפים, פרופ' פינחסי, לא שמעת עלי? כשכתבתי בספריי אדום על הדלת של ראש המחלקה, ועל המכונית שלו ושל המזכירה המעצבנת שלו גם,  שהוא סובל מקנאת פינ-חסי, למרות שידעתי שהוא לא פרוידיאני, גם אשתי הסכימה שאני צריך להתאשפז. לא שמעת עלי?"

מתחתיות זכרוני אני מנסה לדלות בדל של זיכרון בעניין, קצה חוט, אסוציאציה. פינחסי, ספריי אדום, בר-אילן, פרופסור, קנאת פין, מזכירה מעצבנת, אשפוז אבל כל מה שקופץ לי זה הנאום של ביבי, יגאל עמיר, 'סרק-סרק' ומאבטחים שלא הצליחו לעצור אותו, ירושלים דוממת יותר מצהרי יום כיפור ושיירות של מנהיגים בדרך להר הרצל, מרצה שהתאהבתי בה למשך סמסטר אחד, סטודנטיות שסורגות כיפות בשורות האחרונות של אולם ההרצאות. כלום שמקרב אותי אליו. אני מניד ראש בשלילה.

"ככה זה" הוא אומר בעצב, "אתה עובד קשה, מייחל לתהילת עולם, ובסוף אף אחד לא זוכר אותך", הוא משתהה ולוגם מבקבוק הבירה שקנה לעצמו, "מה אתה חושב על דודו טופז? הוא מזכיר לי אותי..."

"מה קרה אתמול?", אני קוטע את סוגיית דודו טופז באיבה, "מה היה האקשן הגדול?"

"תבטיח לי שבפעם הבאה תיתן לי לספר לך מה קרה לי טוב?"

"בסדר. מבטיח. מה קרה אתמול?"

"אתמול היה כאן השגריר הרוסי בעצמו. הוא נכנס למשרד ואחרי שלוש שעות יצא מכאן בפנים סמוקות. ולא. הוא לא היה שתוי. תאמין לי, אני מבין בזה."

"יש לך מושג מה הרגיז אותו?"

"לא בטוח. כנראה משהו שקשור למקלט מדיני שבקש אחד האוליגרכים. אבל אם אתה באמת רוצה לדעת מה אני חושב אז לדעתי ליברמן מתכנן לעזוב לרוסיה אם יגישו נגדו קו אישום".

"וואלה".

(ואני בסך הכל נעצרתי מול בנין מתקלף במרכז תל-אביב כדי לבדוק את המצלמה שקיבלתי מבריטיש. כרטיס הזכרון הגדול שלה מאפשר לצלם עד 200 צילומים באיכות גבוהה ביותר)