כשסיימתי את הבירה השלישית כבר הייתי שיכור ומבוסם לחלוטין. קמתי מכיסא הבר, אספתי את חפצי, את המפתחות והטלפון. את הסיגריות והמצית. את העט.
"כבר הולך הביתה?" היא שאלה ושוב - חייכה בזווית הפה. ושוב הביטה בי במבט הזה הידעני, הממזרי, הנבון, המבודח. "כן" אמרתי. "שתיתי יותר מידי ומחר........ ""ששששששששש" היא השתיקה אותי. שלפה את העט מידי, משכה את המפית מתחת לכוס המשקה שלה. רשמה מספר. ורשמה שם. "תתקשר" אמרה ושוב חייכה.הכנסתי את המפית לכיס חולצתי. עמדתי שם והבטתי בה. היא אחזה במרפק ידי וקרבה אותי אליה. עמדתי קרוב. מאוד קרוב. רציתי לנשק אותה והיא ידעה את זה. "עם שפתיים סגורות" היא לחשה וקרבה אלי את פיה.
התנשקנו. הצמדנו שפתיים והרגשנו. למשך שניות ארוכות עצמתי את עיני והתענגתי על הרגע. על אצבעות ידיה שמוללו את עורפי, על שדיה שנצמדו לגופי, על ניחוח האישה שמילא את כל ישותי ועל שפתיה הסגורות, החכמות, המנוסות, הידעניות, המפרגנות והחונכות. לא פתחתי את שפתי ולו לשבריר שניה. לא העזתי לבקש לי יותר. הייתי שלם ומאושר מהחסד הקטן שקיבלתי ממנה באותו לילה.
עם שפתיים צורבות מעונג, ריחפתי כל הדרך הביתה על גבי המזדה המטונפת שהייתה לי אז, הלום אלכוהול ומבושם מהאישה הזאת שלקחה אותי תחת חסותה באותו הלילה ופתחה לי צוהר ראשון לעולם חדש ומופלא. עוד לא הייתי גרוש אז בכלל, רק עזבתי את הבית. עוד לא הייתי בקיא בהלכות הנשים והברים. אז עוד הכל היה חדש ומפתיע וזר וקסום ומופלא ומרתק. אז עוד לא ידעתי עד כמה אכיר לה תודה והערכה, למשך חודשים ארוכים ושנים רבות. שלוש וחצי שנים עברו מאז ואני עדיין מהרהר בה. עדיין זוכר לה חסד נעורים. עדיין מכיר לה תודה.
שלוש שעות קודם לכן, לקחתי את עצמי ואת כל הכאוס הרגשי שלי והלכתי לשבת על הבר. אמרו לי שזה המקום הכי לוהט בעיר. אמרו לי שיש שם מלא אנשים יפים. אמרו לי שיש שם אחלה מוזיקה. אמרו לי שכדאי. אז הלכתי. לבד. אני ובליל הרגשות שלי. אני וחופן המצוקות שלי, הפחדים, הכעסים והבעתות. אספתי את כולם ונסעתי לדרום העיר. זאת היתה השבת הראשונה שהייתי בגפי, ללא ילדי, ללא משפחתי. גבר באמצע החיים שעזב את ביתו, את משפחתו, את ילדיו ואת אישתו. כל השבת הסתובבתי בין הקירות הצפופים של הדירה הקטנה ששכרתי לעצמי בעיר השכנה. ניסתי לקרא. ניסיתי לעבוד. ניסיתי לישון. ניסיתי ללהג באינטרנט. ניסיתי לחיות בשלום עם הבדידות ועם המחשבות. ובבוא הערב רציתי אנשים סביבי. רציתי רעש ומוזיקה ואלכוהול. רציתי חיים. אז אספתי את עצמי, נכנסתי למזדה מטונפת שלי ופילסתי את דרכי ברחובות הכרח הגדול, בואך למפגש הבשרים והאלכוהול ההוא.
בכניסה היה תור. מאבטח גברתן עמד חסון ובוטח בפני קהל של מספר עשרות מבקרים שצבא על הפתח הצר וביקש להיכנס. מאחורי הגברתן עמדה מארחת מצודדת. לוח עם רשימות הזמנה בידה האחת, מכשיר קשר קטן בידה השניה וזוג עיניים סלקטיביות שבחן ללא הפסק את אוסף הנשים והגברים שעמדו שם, מבקשים להיכנס ומתרפסים אליה בעינהם, מבקשים חסד והוקרה, מייחלים לגושפנקה ולאישור כניסה. רציתי להסתובב ולהסתלק מהמקום. מה לי ולרשימות הזמנה? מה לי ולסלקציות קפדניות שמבוססות על טעמה ובחירותיה של ילדה בת 25? כבר עמדתי להתחפף כשהיא הביטה ישר לתוך עיני, הצביעה לכיווני וסימנה לי להיכנס. חלפתי על פני דבוקת המשתוקקים, פילסתי את דרכי פנימה והתישבתי בקצה של הבר.
הבירה היתה צוננת, טעימה ונגמעה במהירות. המקום הלך והתמלא במהירות. ריחות, צלילים ותחושות עטפו אותי מכל עבר. ישבתי שם לבד והבטתי בנשים היפות ובגברים המסוקסים אשר ישבו, שתו, רקדו, פיזזו וחייכו אל העולם. הרגשתי זר. לא שייך. מנוכר. וככל שההתרחשות משכה אותי יותר וככל שעולם החדש והמופלא הזה הלך ולבש צורה מול עיני, כך התכנסתי בתוך עצמי, ושקעתי בהרהורים, במחשבות, בפחדים ובגעגועים. היו אלו ימים ראשונים. ימי בושר. ימים של צעידה על פני תהום חשוך. ימים של שוק והלם. ימים של החלטות גדולות והרות גורל. ימים של טרום החלמה וטרום צמיחה וטרום הבשלה. ימים של פחד ומורא. ימים של תקווה ושאיפה. ימים ראשונים של חיים חדשים. ישבתי שם, הבטתי בחיים החדשים שלי והתגעגעתי לחיי הישנים. התגעגעתי לבית שלי. התגעגעתי לילדים שלי. התגעגעתי לאישה שלי, ההיא שעזבתי.
ואז משום מקום הן הגיעו. בצווחות גיל הן השתלטו על כל המרחב הפנוי שעל הבר משמאלי. מספר נשים עולזות, צווחות, מחייכות, משתוללות, רוקדות ובעיקר שמחות. חסרות גיל, מטופחות, בוטחות ושלמות עם עצמן, הן התישבו בדבוקה משמאלי, הזמינו משקאות, רקדו, צרחו, פיזזו ועד מהרה משכו עדה נוספת של גברברים מתעניינים. ישבתי שם והצצתי בהן מזווית העין. קינאתי בקלילות ובשמחת החיים. נמשכתי לאושר שלהן. חפצתי לעצמי במעט מהשלמות הפנימית שהן פיזרו לכל עבר. רציתי גם לחייך כמוהן. רציתי גם לדעת ככה להנות. רציתי גם להיות שמח ומאוהב בעצמי.
היא ישבה במקום שלידי, לגמה מהדרינק הארוך, לקחה סיגריה וחיפשה אש. "בבקשה" אמרתי וקרבתי את המצת שלי לשפתיה."תודה", היא מלמלה, קרבה את קצה הסיגריה ללהבה המרצדת, נגעה בגב ידי שאחזה את המצית, שאפה, הביטה עמוק לתוך עיני וחייכה.
שקענו לשיחה. אני והיא. עין בעין. ישבנו קרובים ודבוקים, מנותקים מהמולת הבר, המוזיקה הרועשת והבלגן שמסביב. יכול הייתי להריח אותה, לחוש בהבל פיה המתוק עת לחשה דברי חוכמה באזני. צללתי לתוך עיניה. אישה ללא גיל. יפה וחכמה. זקנה וצעירה. מלאה בתובנה ושמחה. עיניה הקשיבו והתעניינו. פיה הפיק עידוד והבטחות על עולם חדש ומשוחרר, על חיים חדשים ושלמים, על חופש. קרבה שנוצרה באמצע שום מקום, בין שני זרים שנפגשו במקרה באמצע ביב שופכין תל אביבי. נמשכתי אליה. לעור פניה החלק, לשפתיה העבות, לצווארה הארוך, לזוג שדיה הקטנים שהציצו בי מבעד למחשוף המגלה והמסתיר, לריח שלה, להבל פיה ובמיוחד לעיניה העמוקות.
ואז הנשיקה..... שפתיים סגורות. נשיקה נקיה. חכמה. נשלטת. מנה מדודה של עונג. התמסרות מחושבת וכירורגית. אהבה עצורה. כאילו רצתה שאטעם מהצוף המתוק של החיים. כאילו היא בחכמתה ובנדיבותה רצתה רק לפתוח בפני את הצוהר לאפשרויות שיבואו. כאילו בחרה לסלול בפני, עם שפתיה הרכות, את הדרך לחוויות שמחכות לי. כאילו בחרה להעניק לי את הדעת אודות הטוב והמתוק והשווה שקיים שם בעולם של אחרי, שקיים היום בחיי החדשים. כאילו במו שפתיה הדליקה עבורי את האור שבקצה המנהרה.
היא הייתה הבטחה. היא הייתה שמש מאירה ומפנקת. היא הייתה רוגע וחום ובטחון. היא היתה אור בקצה המנהרה. She was a promise
המפגש הזה טען אותי. באופטימיות, בציפה ובשמחה. כשנסעתי הביתה באותו לילה, מרחף ברחובות תל אביב על גבי המזדה המטונפת שלי, הרגשתי סוג של אושר אמיתי אחרי זמן ארוך של שממה רגשית. מעל שלוש שנים עברו מאז אותו לילה, שבמובן מסוים עדיין מסמל עבורי את היום הראשון בחיי החדשים. את אותה אישה מעולם לא ראיתי עוד. אחרי מספר נסיונות ליצור איתה קשר, הבנתי שהיא לא מעונינת וחדלתי. אך במחשבותי היא עדיין קיימת ועדיין איתי. נזכר בה מידי פעם וחש לה הכרת תודה גדולה ועמוקה.
ואתמול בלילה נזכרתי בה שוב.
|