רציתי חופש. שקט.

לברוח מהשגרה.

ים המלח – איזו מחשבה לא מקורית.

"כל העולם עכשיו שם..." שמעתי מסביב,

זה לא משנה, אני חייבת צבע, אור ושקט. 

הדרך יפיפיה.

הנוף עוצר נשימה.

כן, כולם יודעים שהנוף עוצר נשימה...זה ידוע.

אבל עדיין מרשים כל פעם מחדש.

הקונטרס בין הכחולים לחומים לא מאפשר לעיניים לנוח,

אפילו לא למצמץ. 

היו הרבה אנשים. צפוי.

עדיין, המעבר בין הבריכות בעין גדי, הבוץ והים

זה מין טקס טיהור שמסתיים

בהתקף צחוק למראה ההשתקפות שלנו מכוסה בבוץ. 

העוצמה של הטבע נותנת פרופורציה לשבריריות החיים

ומעניקה בטחון שהעולם ממשיך להסתובב

גם כשלנו נמאס, והיינו רוצים לעצור.

לפעמים פשוט צריך לשחרר, לזרום

ולהקשיב לקול הגלגל שמסתובב. 

במקסיקו יש דוכן קסידייות שידוע בגלל הסלסה Vuelve a la vida – "מחייה המתים".

זה רוטב כל כך חריף שאומרים שהוא מחייה את המתים. 

נזכרתי בזה כי באנגלית ים המלח נקרא ים המוות,

וים המוות החדיר בי המון חיוניות ושמחה,

רק היתה חסרה לי שם קסדייה ואיזה פינה-קולדה בצד...