~ ~ ~ היא התרוממה מהמיטה במהירות והרגישה תוך כדי שמשהו השתבש. ראשה הסתחרר והיא נפלה אחורנית. כשניסתה להיתמך במפתן החלון, ידה החליקה, תפסה את האוויר והיא נפלה ונחבטה בגבה מהכיסא שליד מיטתה והשתרעה על הרצפה, ראשה מעוקם הצידה.כך היא נותרה דקות ארוכות, המומה מהמצב המפתיע, יישרה את ראשה וסרקה את גופה, בחיפוש אחר מקור הכאב, עיניה עצומות. לבסוף התיישבה ורק אז נזכרה בהריונה ונחרדה.תקפה אותה חרדה שמא העובר נחבט ומת. היא חשה בליבה ההולם והתקשתה בנשימה. נדמה שמישהו הדליק בחדר חימום, כיוון שטיפות קטנות של זיעה הצטברו במהירות על מצחה. היא לא הצליחה לקום, כאילו כל תזוזה נוספת רק תחמיר את המצב. נטועה הייתה במקומה, ישובה על רצפת חדרה, חשה דקירות קטנות בגבה, ומתחה את גופה כדי להגיע לטלפון שלה שהיה מונח על השידה הנמוכה. "שלום, אפשר לדבר עם ד"ר גניגר?" דלי שאלה, כמעט בלחישה, את האישה שענתה."תשאירי טלפון והוא יחזור אלייך, יש אצלו כרגע מישהי בחדר" ענתה המזכירה, כקוראת מהכתב. "זה דחוף, אני מטופלת שלו במעקב הריון, נפלתי ו.." קולה הלך ונעלם כשהאישה קטעה את דבריה בבהילות "אני מעבירה אותך" אמרה המזכירה ומייד דלי שמעה, בזמן שהמתינה, תכנית ברשת ב'. הנושא על הפרק היה עליה תלולה באחוזי הפשיעה בפריפריה והשדרן שאל את מרואיינו: "האם יש משהו שאנו, האזרחים המודאגים, נוכל לעשות על מנת להגן על עצמנו?" ואז נשמע קולו של ד"ר גניגר "כן, בבקשה" דומה שהוא חייך לו שם, בכיסאו.כשדלי הזדהתה הוא אמר שהוא שמח לשמוע ממנה וביקש שתמתין עוד רגע על הקו, בלית ברירה היא הסכימה, אך ההמתנה הזו סחטה את עצביה. הראיון בתכנית הרדיו שאליה חוברה שוב, הפך לויכוח צעקני, בו שני הצדדים קטעו שוב ושוב זה את זה. דלי הרחיקה את השפופרת מאזנה ולאחר זמן מה היא כבר כמעט וטרקה. הכעס שהציף אותה, גרם לה לרצות לצעוק על ד"ר גניגר, אפילו לעבור קופת חולים ולבסוף, לאחר שכבר חשה קרובה להתמוטטות, שמעה את קולו המתנצל "עכשיו אני מקשיב לך" אמר הרופא, "מישהי כאן התעכבה מאוד, אני באמת מצטער, ומה אני יכול לעשות בשבילך?" כעסה של דלי הפך לעצב גדול והיא לא הצליחה להוציא מפיה דבר, לאחר המילים, שגם הן התגלגלו כאבנים "ד"ר גניגר, אני נפלתי..." והיא פרצה בבכי בלתי נשלט."את מה? הפלת?" עכשיו הוא כבר נשמע היסטרי. החיוך נמחק, כפי הנראה. מתוך הבכי דלי כמעט וחייכה על תגובתו, ובאורח פלא אפילו נרגעה מעט, נשמה עמוקות ואמרה "לא, הסתחררתי ונפלתי כאן בחדר, על הרצפה. אני מפחדת שמשהו קרה, קיבלתי מכה בגב ובראש" היא כבר נשמעה מאורגנת יותר בדיבורה והרופא תחקר אותה לגבי כאבים בבטן ודימום ולבסוף אמר "אם את לא שקטה, אז תבואי ונבדוק באולטרסאונד, אבל רוב הסיכויים שהכול בסדר. הרחם עבה ומגן על העובר. אני כאן עד שבע וחצי" תשובתו הרגיעה אותה לחלוטין, היא הודתה לו והבטיחה שבמידת הצורך תגיע. בתום השיחה היא קמה, נתמכת במיטתה, התיישרה וצעדה לעבר המטבח, כלא היה דבר.
בשמונה ועשרים בערב, נכנסה שרה, מזכירתו של ד"ר אלכס גניגר לחדרו ושאלה אם היא יכולה ללכת. הוא אמר לה שהוא חשב שכבר הלכה מזמן ושמבחינתו בשבע יום העבודה שלה מסתיים ואין צורך שתתעכב בגלל כל הנשים שאיחרו. אלכס שאל מה שלום הנכד שלה, שחלה בדלקת אוזניים והיא השיבה שחל שיפור והיא שוב מודה לו על שהפנה אותם לפרופסור, הוא היחיד שעלה על הבעיה. אז התפתחה שיחה קצרה על רפואה פרטית מול ציבורית, שנחתמה בכך ששרה אמרה "טוב, העיקר שנהיה בריאים" והרופא אמר "כן, לפעמים שוכחים מה חשוב באמת" והם חייכו והיא אמרה "תלך הביתה, אשתך בטח מחכה" והוא רק הנהן וקם מכיסאו, אך לאחר ששרה יצאה התיישב שוב. דלי בן חיים עלתה במחשבתו. היא נפלה היום. כל כך הרבה נשים היו במרפאה שהוא לא שם לב לזמן שעבר, והנה השעות חלפו והיא לא הגיעה, שזה טוב. כנראה שהיא בסדר. או שלא. אולי נסעה לחדר מיון. הוא הקליד את שמה בתוכנת המחשב שלו ופרטיה עלו -הריון ראשון... מצב בריאותי תקין.... בת 24- " 24. ממש ילדה" מלמל לעצמו. כתובת וטלפון. לפתע עלה בו רעיון והוא קם במהירות, כיסאו כמעט ונופל אחורנית. "שרה, את כאן עדיין?" הוא צעק לעבר הכניסה, קולו מהדהד בחדר השקט, תוך שהוא חוצה את דלת חדרו ומביט בכיסאה הריק.לפיכך הוא חזר לחדרו וכתב על דף:
שרה בוקר טוב אבקשך להתקשר היום בבוקר לגברת דלי בן חיים, לפי הטלפון הסלולארי הנמצא ברשימותינו, ולבדוק האם היא מרגישה טוב, היות והיום היא נפלה. נמצאת במעקב הריון אצלי. תודה ותעדכני אותי. אלכס
.כל הזכויות שמורות לשרון בלודוברובסקי |