0

1 תגובות   יום שני, 29/6/09, 13:30

 

     הגיחוך, הסרקזם שבו אנחנו מתייחסים אל ההיפים, הנודיסטים, או ה"סווינגרז", מעיד בעיקר על הדחקותינו שלנו. קבוצות השוליים לא רק חושפות את האפשרות לחיות חיים מסוג אחר, חיים אשר אנו מזכים בבוז ובלעג, אלא את אי-יעילותם החברתית. אי-היעילות הזו היא ההטמעות המינית באופק רחב יותר, אוטופי יותר, של חפצים, טבע , בני אדם; אופק בו היחסי הרגשי הכולל עובר הטמעה אל תוך תוכו של המרחב הגופני, בטשטוש רפלקטיבי של ה"אני". המרחב האין-סופי של המיניות מאיים על המבקש להתמקד לתכליות מוגדרות - הבאת ילדים לעולם, ביטחון כלכלי, הפגת הבדידות. כל אלה מבקשים להשתלט על העתיד בשם ההווה. מכאן שעלינו לגזור את שלילת המיניות העכשווית, ה"רגעית" (הרגע בהווה כחמקמק נחשב "נחות" לעומת העתיד הבטוח של המונוגמיה), מתוך החרדה מפני הזמן העתיד לבוא. התאווה להשתלטות על העתיד האישי קרובה לתאווה להשתלטות על הזולת כחלק ממה שיבטיח "ביטחון אישי" מפוקפק זה, כחלק מעתיד שבו צומצם ה"סיכון". להחזיר לאדם את כבודו הגופני פירושו להחזיר לאדם את כבוד ההנאה הרגעית. האמירה, "לחיות את הרגע" איננה קלישאה שחוקה גרידא, פירושה להעניק לאדם משהו מעבר לחייו כפרויקט כלכלי עם מבט "קדימה". הילדות משותקת היום, מאז נזנחו חיי הרגע לטובת המבט הממית "קדימה".

דרג את התוכן: