לא חייבים להיות מומחה, או לשרת  בצבא, כדי להבין שמשמעת היא אבן יסוד שלה. החיילים אמורים למלא בקפדנות את כל הוראות המפקד. ברור כי הפרת פקודה בהתאם למגוון הדעות של החיילים, תכרסם את אושיות הצבא, את הדבקות במשימה, השגת היעד ויכולת הדרג המדיני להכתיב לה מהלכים, שתמיד יהיו, במדינה קוטבית כמו ישראל, שנויים במחלוקת. אני חושב שעל זה אין בכלל ויכוח.

אבל לא זכור לי שכל הפובלוציסטים שנרעשו עד כדי זעזוע נורא נוגע ללב, מסרוב הפקודה של חיילי דוכיפת לפנות את שני הבתים בחברון, עשו זאת כאשר התפרסם מכתב הטייסים שחתמו על סרובם לשרת, אלמלי הממשלה תכנע לתכתיב שלהם בעניין המו"מ עם הפלסטינים.

לא זכור לי גם שמישהו נרעש ממכתבו הגלוי של מאור הגולה, כבוד הסופר עמוס עוז, שכתב שהוא ושכמותו ישכבו תחת שרשראות הטנקים, אם הממשלה תעז לבצע טרנספר של ערבים, והוא, ושולמית אלוני ועוד כל מיני אנשים שהמוסר שלהם רגיש תמיד לעוולות של צד אחד במפה הפוליטית קראו בהם מפורשות לסרב פקודה.

יוסי שריד, שמלאני מוסרי וישר, אכן התנגד לסרוב פקודה של חיילי מילואים מהשמאל, אבל נדמה לי שהוא אחראי יותר מכל מסרבי הפקודות לדורותיהם, לכירסום שחל בצבא, כאשר היה הראשון שתקף את הצבא ואת הדרג המדיני במלחמת לבנון הראשונה. הראשון ששבר את הכלל שעד אז נחשב מקודש: שכשיורים, המוזות שותקות.

ההתקפות הפרועות שלו, שלא היו מבוססים על עובדות, כי אם על דעות פוליטיות אישיות, הגיעו אל הלוחמים בחזית, שברו אז את המוראל והולידו צבא אחר, שאת תוצאותיו ראינו במלחמה האחרונה.

אני לא יודע על איזה בסיס ניתן היה לשפוט ולהאשים את החיילים הגרמנים במשפטי נירנברג שטענו, בצדק מבחינתם, שבסך הכל מילאו פקודות. אלא אם כן - וזאת אכן האמת - שישנם פקודות שמעליהם מתנוסס, כמו שקבע גם בג"ץ, דגל שחור.

והצבע הזה, בארץ ישראל, מתחלף בהתאם להשקפת העולם של החיילים. אין מה לעשות.

אם יש חיילים שאינם מוכנים לשרת בחברון בפרט וביו"ש בכלל, כי ישראל היא כובשת, שיגידו את זה יפה למפקד ושלא ישרתו שם. לצה"ל, תודה לאל, לא חסרים משימות. ניתן, למשל, להציב אותם בחזית הדרומית כדי להגן על תושבי שדרות והנגב המערבי המסכנים, שחוטפים כל הזמן קסאמים מעזה החמאסית למהדרין.

אבל שלא יתפלאו, ושלא יעשו קולות של זעזוע כה עמוק, כאשר חיילים מהצד השני של הקשת הפוליטית, מסבירים יפה למפקד שלהם, שהם לא מסוגלים לפנות יהודים בארץ ישראל.

כי הראשון שהכניסו את הפוליטיקה לצבא, בניגוד למה שמספרת התקשורת, היה השמאל, וזה בסדר. הימין רק הגיב על כך במה שנראה כאיזון הוגן למדי.

אם ישנם חיילים שמוכנים לשלם את המחיר הקבוע בחוק על הסרוב המוסרי שלהם, המדינה יכולה להתמודד עם זה. זאת רק סיבה לגאווה, שהצבא לא מורכב מסתם שכירי חרב צמאי דם, אלא מחיילים חושבים ומוסריים, המוכנים לשלם את מלוא המחיר על הדעות  שנובעים ממקום עמוק באישיות שלהם.

השמאל בסך הכל פוחד שהוא יתקשה לממש את חלומו הרטוב של חזרה לגבולות 67, ולכן הוא מנסה באמצעות שליטתו הכמעט מלאה בתקשורת, לעשות דה לגיטימציה סלקטיווית של מכשיר סרוב הפקודה. תשאלו את עמוס עוז.