"אתה לא קורא אותי" היא אמרה. "הגיע הזמן שתיפעל בנושא. כל החברות שלי נשואות. אפילו אקסלנס נשואה. תתחיל להשקיע". -"בסדר, בסדר". נכנעתי מראש. "ממילא אין יותר פשוט מזה. תפתחי את הדלת של המוח. אני אעשה סיור בפנים ואדע כל מה שצריך לדעת. אבל שלא תעשי משהו חריג כשאני שם, כמו לחשוב על יונים. אני אלרגי ליונים". -"לא כל כך מהר. אתה נכנס מהדלת האחורית" היא אמרה, ופתחה את הדלת האחורית של המוח. - "מה זה", נעלבתי. את מכניסה אותי בחשאי כמו בשוק שחור? לא ידעתי שאת מתביישת בי". -"אתה נכנס בדלת האחורית כי אני לא מתביישת. החזית מצוחצחת. מאחור- זה המיזבלה. כמו מלון באילת שעבדתי בו אחרי הצבא". -"אבל במוח שלך אני בטח אגלה שאני נראה אחרת, את תשני אותי לאיך שהיית רוצה שאראה"! -"אני מבטיחה לא להתנהג כמו ילדה". -"ואני לא נכנס למקום כזה בלי ציוד מתאים. תגלי רחמים, אפילו בצה"ל הפסיקו עם הלוף". רק אמרתי, והיא ניגשה לסלון וכעבור דקה חזרה עם יומן ועט. -"כל מה שתזדקק לו שם, זה דף ועט כדי לרשום מה דעתך על כל דבר שראית. אבל תשמור על הכנות"! -"כנות זה שמי האמצעי", זעפתי. "סגרי את הדלת מאחוריי ותתחשבי בי עם היונים".
מצאתי את עצמי במסדרון עם טפטים ורודים. כבר על זה רציתי להעיר כמה הערות ביומן אבל הבנתי שזה הזמן לרצינות. וחוץ מזה היא עשויה להסניף משהו כשאני פה והכל יתחיל לשנות צורה. המסדרון הסתיים בדלת ומעליה הכתובת "חלומות". "אה הא! חייכתי. "פה אני בטח הכוכב הראשי". זהו, שלא. ובכל זאת היה מעניין: בריכה פרטית מלאה דולפינים, בוש ואחמדינג'אד מתחבקים, מלתחה בגודל של סוס טרויאני עמוסה בגדים של אורגנזה, קהל שצועק "היא גדולה", מורה ממושקף של תיכוניסטים בפוזה מגרה, משפחה עומדת מול חופה אדומה, גן עם ילדים שרים והקרקעית של מכתש רמון מלאה בדשא ועצים. שלפתי את היומן וכתבתי: "אני רואה פה את כל מה שפתוח בפנייך אם תאמיני. אבל מה הקטע עם המורה?"
החדר הבא במוח היה "פחדים". כאן, חשבתי, אני בטח לא אראה את עצמי. ושוב צדקתי. אני לא אגלה מה כן ראיתי כאן, אבל ברגע שראיתי אותו הורדתי לו לאטמה לפנים, שיישן איזה כמה שנים טובות ויעזוב אותה בשקט. לקחתי את היומן ורשמתי: "היסטוריה רחוקה". רומנטיקן, אה?
והחדר האחרון: "זכרונות". עמדתי מול הדלת ושאלתי את עצמי אם להכנס או לא. עלתה בי תחושה אסורה. מה אם אגלה משהו שלא מצא חן בעיני ואתפתה למחוק אותו? בסוף השתכנעתי לבדוק. הסקרנות מניעה את האדם, אמרתי לעצמי. וגם הרגה את החתול, אבל אתה לא חתול. כנס, מקסימום תדחיק מה שתראה. רק שהיא לא תגיד אחר כך שזה התור שלה לבדוק את המוח שלך ותגלה שהדחקת, יא שפן. פתחתי את הדלת. לא רק שהחדר היה ריק, הוא בכלל לא היה חדר. לא היה שם כלום, זיפו, נאדה, גורנישט, ממלכת זולו. קירות? לא. תאורה? לא. אוויר? לא ולא. חדר זכרונות... ריק מזכרונות? "רגע אחד", אמרתי לעצמי. חזרתי ליומן וכתבתי: "החדר הזה ריק, אבל רק עכשיו. אולי היה בו משהו קודם, לפני שעה, דקה, שנה. במקרה, כרגע הוא ריק. ולא רק שהוא ריק, הוא עוד תקוע איתי". ואז הבנתי. "חדר הזכרונות לא ריק. אני נמצא בו כבר דקות ארוכות".
בעיטה דמיונית אדירה ננעצה בישבני וזרקה אותי מהמוח. "אני שמחה שהבנתי, יקירי", היא עמדה מעליי מחייכת. "עכשיו אתה יודע, שעם כל מה שמוזר בי העיקר הוא שאני חושבת עליך מדי פעם".
"אני שמח שאת שמחה. אבל הבטחת לי שלא תתנהגי כמו ילדה" אמרתי. "בפעם הבאה שאני בחדר הזכרון שלך, תשאירי לי את הביצים".
|