אבודה בפראג - סיפור רומנטי בניחוח צ'כי

לצפייה במסך מלא

אבודה בפראג - סיפור רומנטי בניחוח צ'כי

‎49

יחסים

101 תגובות יום שלישי, 30/6/09, 00:32

זהבה צילמה בקדחתנות. היא רצתה למזג בצילום אחד את קצה הצריח של קתדרלת זיטוס, יחד עם החייל העומד על משמרתו בשער המצודה של פראג. אבל זה לא הצליח. שוב ושוב לחצה על כפתור המצלמה בידה האחת, כשהיא מגינה עליה בחירוף נפש במטרייה. גשם עז הרטיב את שערה השחור, הארוך, ומשבי רוח מקפיאים בלעו את קריאותיו של המדריך. לפתע הייתה לבד.

בתחילה לא תפסה מה קורה. היא הסתובבה לכל עבר בין המוני האדם שגדשו את הכניסה למצודה, וחיפשה את המטרייה השחורה הזקופה של המדריך. מצד ימין הבחינה במטרייה אדומה, ושמעה הדרכה ברוסית. מצד שמאל הקשיבה לבליל מילים בגרמנית מפי מדריכה החובשת כובע ירוק, מחודד. מאחוריה, בהבעה קפואה, עמד החייל הצ'כי נוקשה וחסר רגש, ולפניה התרוצצה קבוצה של מלוכסני עיניים נרגשים, חמושים במצלמות וידאו משוכללות, שפטפטו בסינית שוטפת... הקבוצה שלה , קבוצת הפנויים-פנויות בגילאי 30-40 מישראל, נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

"גיא!", צווחה זהבה את שמו של המדריך לכל עבר. "שרה! ציפי!", קראה לחברותיה, אך רק טיפות הגשם ענו לה במקצב חדגוני ואדיש. קור טיפס מגבה וכיווץ את לבה. תמיד חשבה שזה קורה רק לאחרים. מדוע לא הקשיבה לאזהרותיו של המדריך? שוב ושוב סיפר להם כיצד שבריר שנייה של חוסר תשומת לב מוביל לשעות של חיפושים. אך בזמן שהסביר, זהבה התרכזה בעוד צילום של גשר יפהפה, והאזהרות עברו ליד אוזנה. אותה אוזן שכעת שיוועה לשמוע מילה אחת בעברית לידה, ולשווא!

זהבה חשה את הפחד זוחל אט אט מאיבר לאיבר בגופה. מוקפת נחילי אדם זרים, מוצפת מילים נוכריות, היא תישאר כאן, במצודה לנצח...איש לא הרגיש, כנראה, בהיעדרה. כולם התרגלו לצפות בה רצה חסרת נשימה, מדביקה את האחרון בקבוצה, אחרי שתפסה עוד זווית מעניינת לצילום. אפילו חברותיה כבר לא הסבו את ראשן אחריה בדאגה, כפי שעשו בתחילת הטיול. הטלפון הנייד! לגמרי שכחה ממנו! בידיים רועדות שלחה מסרונים לכל אחת מחברותיה, אך תשובה לא הגיעה. היא ניסתה להתקשר, אך נתקלה בדרישה לקודים שלא זכרה היכן רשמה אותם.

רטובה ומיואשת פשפשה בתיק כדי להוציא את ארנקה ולחפש מונית כדי לחזור למלון. המוניות מאוד יקרות בפראג, אבל איזו ברירה נותרה לה? ידה המגששת בתוך התיק לא מצאה שום ארנק. מבועתת חיטטה שוב ושוב, מנסה לכבוש את ההיסטריה שהחלה כובשת כל תא בגופה. הארנק לא היה בתיק. בהבזק של זיכרון תפסה, ששכחה להעביר את הארנק מתיק הערב של אתמול, לתיק השוטטות הגדול של שעות היום. אלוהים אדירים, היא אבודה!

"יו ספיק אינגליש?" ניסתה לפנות לעוברי אורח שנראו מקומיים, אבל הצ'כים מדברים אנגלית רק בעלוני הפרסומת של חברות הנסיעות. היא דלתה ממעמקי מוחה את המילים שהספיקה ללמוד במלון – "דוברי דן" – בוקר טוב, "דוברי וצ'ה" – ערב טוב, "נסחלדנו" – להתראות. נו, באמת, מה כבר אפשר לעשות עם המילים האלה עכשיו? גבר גבוה ובהיר שיער בעל מראה צ'כי אופייני הושיט לה בחיוך עלון פרסומת כל שהוא. היא הנידה את ראשה בהחלטיות לשלילה, אך הוא לא הרפה. "פרוסים" (בבקשה), חזר ואמר כשהוא מנסה לתת לה את העלון. "דחוף את זה לתחת שלך!" התפרצה עליו בעברית בלתי נשלטת. "אתה לא רואה שהלכתי לאיבוד?".

הגבר פרץ בצחוק רועם. זהבה חשה חשק עז להכות אותו. "הלוואי שתלך לאיבוד פעם בתל אביב, כמה אצחק אז אני!", צווחה בזעם אין אונים. "אני מוכן ללכת אתך לאיבוד בכל מקום בעולם", באה התשובה בעברית צחה, שכמעט הפילה את זהבה מתדהמה. דוד, כך מסתבר, עובד בפראג כמורה דרך עצמאי, במסגרת שנת חופשה ללא תשלום שלקח מעבודתו כמדריך במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. את הצ'כית השוטפת קיבל מבית הוריו, ילידי פראג. העלון שניסה לתחוב לידה של זהבה הוא עלון הפרסומת שלו, שבו הוא ומציע את שירותיו לתיירים כאן, בשער המצודה...

זהבה הקשיבה לסיפורו בעיניים פעורות לרווחה. לא ייתכן שזה קורה לה. הדברים האלה קורים רק בסיפורים רומנטיים וברומנים למשרתות! אך הגבר יפה התואר מולה היה מאוד ממשי. "בואי, אקח אותך לשתות יין חם בקפה ממול, את נראית קפואה לגמרי", הציע באדיבות. זהבה היססה. "אני לא נשוי וגם לא אנס סדרתי", חייך דוד, כקורא את מחשבותיה. באותו רגע התעורר הטלפון הנייד שלה לחיים בצלצול קולני.

"זהבה!! איפה את?", שמעה את קולה הנרגש של שרה, חברתה. "כל הקבוצה מחפשת אותך בטירוף! ". "אני בשער המצודה", רצתה זהבה לענות, ובכך לשים קץ להרפתקה שנכפתה עליה, אך במקום זאת שמעה את עצמה אומרת: "מה הלחץ? בסך הכול עצרתי לשתות יין חם בקפה ממול. אפגוש אתכם כבר במלון..."

*מבוסס, כמו שהבנתם, על חוויה אמיתית בפראג, עם קמצוץ דמיון ,שלא אגלה לכם היכן הוספתי...