באיראן יצאו לרחובות המוני אנשים כצעד מחאה חריף.
הם אומרים בכך אנו לא מוכנים שישקרו אותנו ושיובילו אותנו למדינה חשוכה ודיקטטורית.
אפשר לבקר רבות גם את האלמנטים האלימים שקיימים שם אך אני תוהה האין זה ביטוי
של דמוקרטיה במלוא עוצמתה? -לא הפוליטיקאים שיושבים בחדריהם ומושלים בעם
אלא המוני העם אשר במעשיהם בוחרים לעצב את הלך הרוח והשלטון במדינה.
מקרה נוסף שקרה בהיסטוריה הלא רחוקה ומזכיר לי את הסיטואציה הזו מכל מיני בחינות
הוא מרד הטודנטים בצרפת, שם יצאו לרחובות איגודי עובדים וכלל אזרחי צרפת במחאה
על אי השיוויון והצדק הקיימים במדינה. האזרחים תוך מספר ימים השתלטו על מספר
מוסדות ציבוריים והחלו לנהל אותם ברוח מתוקנת תוך כדי שהם מנסים לכונן חברה צודקת יותר.
יש המון הבדל בין אז להיום, אך חשוב לאמר שעם כל הסלידה מהקיצוניות הדתית
עדיין מתקיים שם דבר שמאוד מעורר השראה כלפי הדמוקרטיה הישראלית ודבר נוסף שחשוב בעיני,
הוא ששני הדברים האלו נובעים מתוך להט נעורים- תסיסה פנימית חברתית,
איש חכם ושמו מרטין בובר אמר פעם ש"הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות"-
מעניין איפה הדמוקרטיה והנוער שלנו עומדים ביחס לכך...
| 
תגובות (41)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
סוף סוף פוסט ראוי הגורם להנעת התאים האפורים ולהנאה אמיתית
ככלל הנלמד מההסטוריה
רוב המהפכות נולדו לא מתוך אידיאליזם אלא מתוך
חוסר ברירה, חוסר לחם, הידיעה שמכאן אין לאן ללכת ומה להפסיד
יוצאים מן הכלל הן מהפכות צבאיות אשר בבסיסן החלפת שחיתות בשחיתות
ואשר מתבצעות על ידי מיעוט נהנתן.
המהפכות הגדולות באמת באו ממקום של ייאוש ואובדן תקווה לחיים סבירים
המהפכות הקומוניסטיות הגדולות ברוסיה הצארית, סין, קובה
המהפכה הצרפתית, מהפכת האייאטולות באיראן, וגם המהפכה הנאצית ברפובליקת ויימאר
המהפכה החדשה שהביאה לנפילת בריה"מ ומסך הברזל
וגם המיני מהפכה של לך וואלנסה בפולין
בעבר, מהפכות לוו שפיכות דמים ובנהרות של דם
בעידן המודרני אנו עדים לסגנון של מהפכות "קטיפה"
כאשר מתחוללת מהפיכה שכזו היא מוכרעת על ידי מאסה אנושית מאוחדת
שגם שלטון חזק אינו מסוגל לעמוד בפניה ובמיוחד לאור קדמת הטכנולוגיה והמדיה הגלובלית
לכן, הסיכוי למהפכה שקטה שכזו אצלנו שואף לאפס
אין בנמצא גורם טוטאלי לייאוש שיאחד את הציבור ( סטודנטים זה טיפה בים )
אין בנמצא מאסה קריטית של אנשים בעלי רקע ייאושי זהה שייצאו לרחובות
אולי באיראן יש, ימים יגידו וישכתבו את ההסטוריה.
אנשים עסוקים בבעיות קיומיות,,
סטודנטים בקריירה העתידית שלהם,,,בחיאת,,,
,למי יש זמן לחשוב ,,,קל וחומר לעשות,,,,,,,?!
שבת עונג
עמוס
מרטין זצ"ל שהיה אחד המאורות שהקמנו אי פעם, גם אמר, שעם לא מחליף מנהיג מפחד שלא יבא מנהיג מחורבן יותר,
אתה יודע איזה אומץ צריך עם לצאת לרחובות בידיעה גמורה שיירו בהם?
*
תודה שהבאת...
סופ"ש קסום לך חבר .
איש יקר,
כמוך - אני בעצמי גם סטודנט שעובד בשכר מינמום על מנת לשלם את שכר הלימוד, שכר הדירה ועוד ועוד. בניגוד למה שאתה חושב, אינני יושב "במשרדים ממוזגים" ולא באיזה מגדל שן מרוחק.
יחד עם זאת, אני חושב שסטודנטים כן אמורים להתעניין בדברים שקשורים לעתיד המדינה והחברה בה אנחנו חיים - ולו רק מהטעם הפשוט שהם יותר "משוחררים" מעול הדאגה לילדים, למשכנתא ולעוד הרבה דברים אחרים.
אני חושב שהדבר מאוד קשור לעובדה שהמדינה אט אט נוטשת את הרעיון הסוציאל דמוקרטי ומפסיקה להיות מדינת רווחה שדואגת לכלל אזרחיה. כל אחד מאיתנו (ואני מביע פה גם בקורת עצמית) שקוע במאבק האישי שלו ואין לו זמן או כוח לראות את התמונה הכללית.
בכל מקרה - לא היה שם רצון "להטיל את האחריות על הסטודנטים", אלא רצון להעלות נקודה למחשבה: למה מרד הסטודנטים בברקלי, ומחאת הסטודנטים בצרפת לא יכולים להתרחש במדינתנו.
אחלה פוסט!! מעורר דיון וזה הדבר החשוב....
זאת לא דמוקרטיה!!!
אני עם בובר ואיתך ועוד יותר מסכימה שיש כאן השארה גדולה לדמוקרטיה.
אגב, אחרי מחשבה נוספת על השרשור הזה... מדוע תמיד הציפיות מופנות כלפי ציבור הסטודנטים? מפני שאנחנו צעירים? מפני שאנחנו עדיין לא נמצאים בשוק העבודה ה"מסורתי" אלא עובדים בעבודות "סטודנטליות"?
כתבתי קודם מה עובר על סטודנט צעיר ישראלי ממוצע. חזרו וקראו את הדברים, גם, במיוחד, אם הם לא מוצאים-חן בעינכם.
מדוע שיהיו אלו אני וחבריי שנרים את נס המרד ולא אתם: יושבי המשרדים הממוזגים או לחליפין פועלי הבניין החסונים, איש איש ומקצועו?
לשאול "למה הסטודנטים הישראלים לא יוצאים בהפגנות אלא במה שנוגע לשכר-לימוד שלהם?" היא זריקת האחריות מכם, אלו ששואלים את השאלה הזו, לכל כיוון אפשרי. זריקת אחריות, לא קבלתה.
בתור סטודנט יצאתי באמת רק להפגנות נגד שכר-הלימוד שהוגדל "במשמרת שלי", הפגנה שכזכור לכם וודאי, לא צלחה. אין לי שום בעיה עם זה. למה? מפני שבין השיעורים, עבודה, לימודים בפועל, מילואים (שתמיד נפלו על המבחנים,) וכן, מדי פעם איזה יציאה עם חברים לא נשאר לי לא זמן ולא כוח, פיזית, למרוד.
איפה הייתם אתם כשהייתם אתם סטודנטים? במדינתנו הנאווה תמיד היה על מה למחות מאז שנת הקמתה.
הפוסלים במומם פוסלים, חברים.
הנוער שלנו הוא נוער ערכי
הנוער של אירן הוא נוער כלוא,
מסוגר,מרומה שגדל במסגרת חשוכה ומדכאת
אף אדם בהיסטוריה של האנושות
הסכים לדיכוי במשך זמן ממושך
ללא התנגדות ומהפכה שהביאה לשינוי.
הנוער שלנו לא נימצא במצב כזה תודה לאל
ולמרות כל זה ברובו הוא נוער מתנדב,מתגייס לצבא
שומר על המדינה ואזרחיה לעתים במחיר חייו לצערנו
וכל זאת מפני שהוא ערכי,
זה נוער שמתגייס על מנת להביא לשיחררו של גלעד שליט
ואתה רואה אותו בכל ההפגנות ,גם בהפגנות
לשיחרורם של חטופינו בלבנון ז"ל
אתה רואה אותו מפגין למען זכויותיו
כסטודנט באוניברסיטה ועוד ועוד
כעיקרון כאן בארץ שפר חלקינו שהדמוקרטיה מקבלת ביטוי רחב
ובפרט דרך בג"ץ. יחד עם זאת לעניין הנוער והחברה בכללה חבל
שחסרים אנו את המשקל של החינוך הסגולי לרוחב דעת לדרך ארץ
דברים שהם ההכנה וההשלמה למה שהבאתה מדברי הפילוסוף הגדול
מרטין בובר
היי,
האמת שהפוסט הזה הזכיר לי במידה רבה מחשבה שהעסיקה אותי המון לפני שנתיים בערך - בזמן שביתת הסטודנטים הגדולה.
למה הסטודנטים בישראל אינם מהווים מנוע לתנועת מחאה חברתית? למה הם מצליחים להתארגן רק כשזה נוגע לכיס שלהם (העלאה בשכ"ל) ?
האמת שאין לי עדיין תשובה ברורה, אבל דבר אחד בטוח: כמעט כל האוניברסיטאות בארץ שמות דגש על חינוך מדעי טכנולוגי ולא על מקצועות "הומניים" או "חברתיים". זה גם הלך הרוח ברחוב - תסתכל על התגובות שיש בכל פעם שיש דיון לגבי האקדמיה. תמיד יש את החכמולוג שטוען שצריך לסגור את הפקולטאות ל"מדעי הדשא" ולהשאיר רק את הפקולטה למדעי המחשב שתוציא עובדי היי-טק.
כדי שהאוניברסיטאות אכן ישמשו אינקובטור לתנועות מחאה חברתית, צריך לשים דגש דווקא על המקצועות האלה - והאוניברסיטאות צריכות להבין את תפקידם החברתי במדינה הזאת, ולא לראות בעצמם רק גוף שכל תפקידו להכשיר בוגרים שישתלבו ב"תעשיה".
לא סתם תנועות מחאה סטודנטיאלית צמחו דווקא בברקלי בארה"ב או בצרפת (שעד ימינו אלו קיימים בה מוסדות כל כך מעוררי קנאה כמו הקולג' דה פראנס).
אולי יום אחד זה יקרה גם אצלנו.
לכנות את מה שמתרחש באירן "דמוקרטיה בהתגלמותה" זו הגזמה פרועה.
העם מנסה כעת לעצב שינוי אך נתקל בתגובה דיקטטורית מובהקת, מופעל נגדו כח הנשק.
אצלנו אכן אין יוצאים לרחוב על שום דבר כמעט.
לא על מע"מ לפירות וירקות.
לא על המחסור במים שזה מחדל לאומי קשה.
לא על המחדל המודיעיני והצבאי במלחמת לבנון השניה.
כן היו הפגנות משמעותיות נגד היציאה מרצועת עזה.
בעבר היו הפגנות משמעותיות בנושאים כמו מחדלי מלחמת יום הכיפורים, סברה ושתילה, רצח רבין וגם ההפגנות נגד פירוק התנחלויות מסויימות.
כלומר הציבור היחיד אשר מוכן לצאת לרחובות או למקומות מרוחקים יותר בשם אידיאולוגיה כלשהי הנו הציבור הדוגל בצד הימני של הפוליטיקה בישראל.
תשובתך מדהימה, חסיה. תודה.
ותודה גם לך ארז על הפוסט המצויין. אולם, בינתיים אנחנו רק כותבים, לא עושים!!!!
צודקת.
http://www.youtube.com/watch?v=Uo-QIY7ys-k#t=2m03s
George Carlin -Question Everything
יש לנו נוער נפלא!
משום מה אתם בוחרים להתמקד בגרעין וכב נולד למיניו.
צא וראה, יש עדיין תנועות נוער פעילות, מתפקדות, איכותיות (לא ברמה החומרית).
לפני שבוע השתתפתי בעצרת לציון 3 שנים לשבייתו של גלעד שליט -את העצרת בקרית אתא ארגן נוער קרית אתא בלבד!!
הבן שלי עכשיו בקורס מדריכים והדרכה של הנוער העובד והלומד - 11 יום של תכנים, ללא פלאפונים (קשה...) ללא טלויזיה, הרבה ערכים... ואם תראה אותו? נער מתבגר אופייני עם עגיל בגבה אוהד איירון מיידן. אבל הוא היה בפרויקט של NASA, בתנועת הנוער, תולעת ספרים - ולא, הוא לא יורם מצוי - גם חבריו כאלה!
יש לנו נוער נפלא - רק תפתחו את העייים לראות ותם, לקבל אותם,להעצים אותם, לתמוך בהם ולא לסרס אותם במסגרות בית ספריות מיושנות...
כל הכבוד פוסט חשוב!!
הפוסט שלך עורר תגובות שונות שהן מבחינתי תגובה אחת , כולם מסכימים למה שאתה אומר
וגם אני כמובן אבל תמיד יש "אבל" התחושה שלי שבכולנו יש את אש המרד , אבל .....
הנוער הוא ערכי כל אחד ממה מביא מהבית את מי שהוא , ואנחנו קבלנו מהבית ..
אז מי ראשון הביצה או התרנגולת , בסופו של עניין המאבקים הקטנים של החיים של כל אחד מאיתנו גורמים לנו לראות את עצמינו בלבד ולא את האחר בגדול ומכאן מתחילה התרדמת.
תודה
ישנם לא מעט בני נוער איכותיים אצלינו, המעורבים בחיי החברה והתורמים מזמנם, ממרצם ומטוב ליבם.
עם זאת, התופעה ההולכת וגוברת של אגוצנטריות, השתמטות משירות צבאי, אלימות ועוד כהנה וכהנה,
הן בעיני ראי של החברה הבוגרת. לא בכדי נאמר כי החינוך מתחיל מהבית, ויש לנו רק את עצמינו להאשים....*
כל קיצוניות וכל כפיה סופה להיגמר בנקודה מסוימת
ובדרך כלל לא טוב.
הנוער הצעיר הזה זועק "די!".
הגיע הזמן לשחרר את הכבלים הללו.
וגם פה אצלנו הנוער הזה הוא עתידנו והוא אופקנו
ולכן צריך לתת להם את הבמה הנכונה ולהשקיע בהם
כי הם המחר שלנו.
מקווה שהעולם יתעורר ויציל את אותם קורבנות הכפיה באשר היא.
אני חושב שזה לא האינטרנט שהקהה את חושי ה"עולם", אלו אינטרסים זרים.
למעט אנג'לה מרקל הגרמנייה, שמאז הבחרה מראה אקטיביות בזירה העולמית שאני לא חושב שהופגנה אי-פעם לפניה על ידי קנצלר גרמני אחר, שאר מנהיגי העולם, במיוחד "ה"מנהיג דה-פקטו של העולם החופשי, נשיא ארה"ב ברק אובמה הם-הם שאדישים למתרחש שם באירן מסיבותיהם שלהם (נפט, נפט, נפט.)
כאשר האזרח הקטן רואה שהמנהיגות המדינית שלו רואה במהפכה שניסתה לקרום עור וגידים שם באירן (שמתם לב שהדיווחים על המהפכה תמו?) לא יותר מקוריוז, שלא לומר הפרעה לתוכניות המדיניות (ראה ערך ברק אובמה והרצון הבלתי-נלאה שלו "לדבר" עם אחמדינג'ד ולא עם איש מלבדו,) מה הוא אמור להרגיש? אכפתיות? אמפטיה? הרי מה יודע ה"ינקי" הממוצע על אירן? מה אכפת לו ממנה, מלבד, כמובן, ש"משם מגיע נפט לטנדר המפלצתי שלי שנושא ק"מ של דרך לגלון דלק." אותו כנ"ל נכון גם לצרפתי, בריטי, ספרדי, איטלקי וכו' וכו', מלבד כאמור גרמניה.
באשר למהפכה שלא תקרה פה בארץ... אני איתך. כשמישהו אחר יביא אותה עלינו, אני אהיה מוכן לקום מהכורסא ולברך על המוגמר. :) :) :)
העולם הפך להיות כל כך אינטרנטי וחסר רגישויות חברתיות
שאפילו מהפכה ענקית כזו כמו שקוראת כעת באיראן, לא ממש מזיזה לעולם
נדמה לי שלו זה היה קורה לפני נניח 30 שנה, העולם היה יוצא מגידרו
נדמה לי שבתוך הקידמה הנאורה, השארנו מאחורינו חור שחור ענק
אני כותב את הפסימיות הזו, כאופטימיסט מושבע, וריאליסט עצוב
לסיכום: אם אינך יכול להם, הצטרף אליהם... וכאן אני מצטרף לאדישים הנהנים ממה שיש, כמובן עם חיוך...
נ.ב
לא השתניתי, אם תהיה מהפכה בישראל, קיראו לי לדגל, אני מוכן.
בקצרה? לצעיר הישראלי, להבדיל מחברו לאקדמיה האיראני או זה הצרפתי של 1968 פשוט מאד אין זמן להיות מרדן.
סטודנט ממוצע עובד בעבודה במשרה מלאה, למרות שהיא מוגדרת "סטודנטאלית" ולרוב משלמת שכר מינימום (זו הסיבה שהוא צריך לעבוד במשרה מלאה.) כאשר הוא חוזר מהמשמרת הוא צריך להכין שיעורי-בית לארבעה עד חמישה קורסים סמסטראליים (ופה ושם רצוי שגם לישון. על לצאת לבילוי חברתי... המקום שבו בדרך-כלל מתחילות תסיסות חברתיות בכלל אין על מה לדבר.) פעם בשנה, כמו שעון שוויצרי (ובשלוש שנים האחרונות אפילו יותר מפעם בשנה,) מגיעה לו מעטפה ירוקה בדואר: מילואים (אלא אם כן, כמובן, מדובר במשתמט ועליהם אין לי חשק להרחיב.) גם אם המילואמניק/סטודנט שלנו יזכה בקיצור המיוחל (מתי בפעם האחרונה שמעתם על מישהו שזכה לקבל ולת"ם?!) הוא לא יעשה חודש בצבא אלא רק שבועיים... נראה אתכם משלימים שבועיים של לימודים בארבעה-חמישה מקצועות בכוחות עצמכם כאשר אתם עוד צריכים להמשיך להתקדם עם הכיתה שלא ממש מחכה לכם שתחזרו... Need I say more?
ולאלו מכם שטוענים שמדובר בתירוצים, אדרבא, איפה היה הלהט המהפכני שלכם כשהייתם אתם סטודנטים? הרי המדינה שלנו נמצאת על עברי פי פחת מיום הקמתה. תמיד היה על מה למחות. אז למה לא מחיתם? סכין ה"תירוצים" היא חרב פיפיות ידידיי.
ואיך זה מסתדר לי עם המחאה העממית האיראנית וקודמתה הצרפתיה? בקלות.
בצרפת של 1968 כמו באירן של 2009 האבטלה, בעיקר בין הצעירים, הסטודנטים, הייתה עצומה.
הסטודנטים שהגיעו לאוניברסיטה לא טרחו להכנס לשיעורים (פריבילגיה שסטודנט ישראלי לא יכול להרשות לעצמו, פה חייבים לסיים את התואר מפני שהמתחרה שלך אוטוטו מתחיל 5 שנים בממר"ם שבסופן הוא ייחטף בלי תואר ובלי בטיח,) אלא עשו עצרות על הדשא שבה הם תינו זה באוזני זו באזני זה את מצוקת האבטלה שלהם. וגם שעמום. אין מה לומר, שעמום הוא גורם מהפכני מספר אחת.
לסטודנט הישראלי אין זמן להיות משועמם ואין את האפשרות להיות מובטל (אם הוא רוצה להמשיך ולהיות סטודנט.)
והאמת שהדבר נכון גם לגבי הצעיר הישראלי שצריך לעבוד כמו חמור רק כדי לשלם חשבונות ולחיות, לא חלילה לחיות טוב, סתם לחיות.
כתב פה מגיב קודם שאולי כדאי לה לישראל שנחיה תחת משטר דיקטטורי וזהו. הוא זכה למספר תגובות נזעמות.
חבר'ה... למקרה שלא שמתם לב, אנחנו כבר חיים במשטרים דיקטטוריים. זה פשוט זהות הדיקטטור שמשתנה פעם בכמה שנים!
דיקטטורים שמחזיקים אותנו לחוצים ודחוקים, נאלצים להלחם על עצמם הקיום שלנו, להרוויח את לחמנו בזיעת אפיים כזו שמוציאה לנו את הנשמה ולא משאירה לנו שום חשק ו/או זמן לצאת לרחובות.
אנחנו משלים את עצמנו ש"עדיין לא גרוע לנו מספיק," כי זה נשמע יותר נוח לאוזן מאשר לומר "בסוף היום כבר לא נשאר לי כוח להתקומם... גם ככה עוד חמש שעות צריך לקום לעוד יום עבודה של 12 שעות כדי להביא הביתה משכורת שבסוף החודש הממשלה תגזול לי ממנה חצי עגול."
תתעוררו ותריחו את הקפה, כמו שאומרים באנגלית. ואז, אחרי שתקחו שאיפה עמוקה נחזור כולנו לשגרת חיינו האפורה.
לנו אין את היכולת להתקומם.
עדיין.
גם צרפת של טרום המהפכה הייתה כזו... עד שנמאס להם.
אני עוד זוכר את קריאתו של עמיר פרץ, לפני שהוא עצמו נהפך לח"כ ועסקן פוליטי, שהזהיר חברי-כנסת שקדמו לו מה יקרה יום אחד אם וכש...
יש תחושה שכאילו כלום לא יעזור,,
ובגל שאתה צעיר אז גם לא יתיחסו,,
ואת זה צריך לשנות,,
שהנוער יבין שיש לו משקל,, שיש ו נוכחות שמתחשבים בה,,
אולי ינסה יותר,,,
לא הייתי מכלילה את כל הצעירים כלא איכפתים,,,
יש נוער רב שרוצה לשנות,, שאיכפת לו,,
ורואים זאת מידי פעם בצעירי מפלגה שלוקחים חלק,,,
לילה טוב לך,,
אצלינו פסיביים בדרך כלל
הנוער הבעייתי,
תנועת נוער בלתי תלויה
אין באפשרותינו לשנות אחרים ,
אלא רק את עצמנו .
באשר לחינוך ... מומלץ
ההבדל הבולט בינינו לבין איראן הוא "יושר בחירות". עם כל התסכול, ההנהגה שלנו היא זו שאנחנו בחרנו, מה שמגביל את המרי שעשוי להתעורר.
ניהול מדינה היא עניין מסובך וצריך להחליט על דרך על פיה הסדר נשמר. לא כל קבוצת אנשים יכולה להחליט מהו צדק. זה ברור שמבנה שונה של אנשים גורם להם להבין אחרת את המושג "צדק" ובציבור כה גדול לעולם לא תהיה הסכמה בשום עניין.
וגם אני מקווה שאתה מתלוצץ!!!
ותודה רבה לכותב הפוסט.
אני מקוה שאתה מתלוצץ.
ואני בכלל שואל האם דמוקרטיה טובה לנו?
אנחנו עם כל כך קטן וכל כך מפולג
אולי יהיה טוב יותר אם נהיה תחת ממשל דיקטטורי?
ותחשבו על זה
*
ראינו בצוותא - את "שירת העצבים" שכתב אפרים סידון.
אחד השירים הוא עיבוד לשיר "אנחנו הילדים של חורף 1973 " - אנחנו הילדים של חורף אלפיים ושמונה
בבית האחרון לשיר כתוב:
הבטחתם יונה,
עלה של זית,
אנחנו יושבים בבית,
ולא קמים לצעוק ולמחות,
מפחדים ממהפכות....
כן, כנראה עוד לא הגענו, לא הנוער והסטודנטים של היום, כמו הסטודנטים שלפני דור, לשלב הזה של הנוער בפריז ב 68 וסטודנטים בטהראן של 2009
אנחנו עדיין עסוקים בדברים אחרים.
אבל רציתי גם לכתוב על נוער אחר - מאות וואלפים של נוער "תנועות הנוער", שמתנדבים כל יום לטובת הקהילה
ויוצאים ל"שנת שירות" לפני הגיוס, אבל מגיע להם המקום הראוי להם, בהתייחסות מלאה.(ולא רק בתשובה לתגובה)
ואולי הם יהיו התקווה
של חברה טובה יותר - אמן
אני כבר לא נוער
המחאה שקטה..
אני חייבת לציין שבזכותך החכמתי...אצתי רצתי לויקיפדיה ולו כדי לדעת מי היה אותו מרטין בובר
הנוער הוא בבואה שלנו.
אנחנו אדישים. צופי םבטלויזיה ומקוים ש"משהו יקרה" - אבל לא שאנחנו נקח אחריות ונתאמץ.
ראה השחיתות, מחדל המים, מחדלי הקרקעות, בעית החינוך ועוד.
אבל אנחנו : עוסקים בטפל.
פוסט חשוב לעידוד המודעות אבל המרחק לרחוב הוא רחוק עדיין.
אלון
צר לי להיות טרחן ונדניק שוב ושוב כמו קאטו הזקן בשעתו.
הכל מתחיל בחינוך.
והנה כל התורה כולה על רגל אחת.
חינוך למעורבות או חינוך לאינדיבדואליזם (שהוא לא רע כשלעצמו, בתנאי שיבוא במידה הנכונה)?
כוכב נולד 7 (גם בסדר, אבל המידה הנכונה), או כוכבים נופלים בטלסקופ במצפה רמון?
טוב, הנקודה ברורה.
*.
היי ארז...
מעניין שדווקא בחרת לסיים סמשפט הזה. אולי אם היית מסיים אחרת לא הייתי מגיב, אפילו שאני מסכים עם כל מילה. אני מכיר מאד מקרוב את מה שאתה מתאר, אבל את האדישות אין לתלות רק בנוער. "הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות" - זה נכון, אבל אתה יכול בכלל לדמיין כמה קשה לאותו נוער לפעול בסביבה שבה לאף אחד לא אכפת? לא להורים, לא למורים, וכל מה שהם מקבלים מהמדיה זה תשמור על התחת שלך? קשה להאשים אותם...
כך או כך, אני מסכים עם כל מילה. שלא ישתמע מהדברים שלי שאני חושב שצריך לוותר, לא לנוער ולא למבוגרים. אפשר וצריך לצאת למאבקים כאלה בארץ. יש יותר מדי דברים שאנחנו כציבור שותקים עליהם...