באיראן יצאו לרחובות המוני אנשים כצעד מחאה חריף.

הם אומרים בכך אנו לא מוכנים שישקרו אותנו ושיובילו אותנו למדינה חשוכה ודיקטטורית.

אפשר לבקר רבות גם את האלמנטים האלימים שקיימים שם אך אני תוהה האין זה ביטוי 

של דמוקרטיה במלוא עוצמתה? -לא הפוליטיקאים שיושבים בחדריהם ומושלים בעם

אלא המוני העם אשר במעשיהם בוחרים לעצב את הלך הרוח והשלטון במדינה.

מקרה נוסף שקרה בהיסטוריה הלא רחוקה ומזכיר לי את הסיטואציה הזו מכל מיני בחינות

הוא מרד הטודנטים בצרפת, שם יצאו לרחובות איגודי עובדים וכלל אזרחי צרפת במחאה

על אי השיוויון והצדק הקיימים במדינה. האזרחים תוך מספר ימים השתלטו על מספר

מוסדות ציבוריים והחלו לנהל אותם ברוח מתוקנת תוך כדי שהם מנסים לכונן חברה צודקת יותר.

יש המון הבדל בין אז להיום, אך חשוב לאמר שעם כל הסלידה מהקיצוניות הדתית

עדיין מתקיים שם דבר שמאוד מעורר השראה כלפי הדמוקרטיה הישראלית ודבר נוסף שחשוב בעיני,

הוא ששני הדברים האלו נובעים מתוך להט נעורים- תסיסה פנימית חברתית,

איש חכם ושמו מרטין בובר אמר פעם ש"הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות"-

מעניין איפה הדמוקרטיה והנוער שלנו עומדים ביחס לכך...