חבל שאנחנו כבר לא בקשר, ותהיתי למי אני מתכוון שאני אומר את זה. ואז ניסתי ממש חזק לחשוב על מישהי וכלום, בלאנקו המוח ריק. לא! אל תוותר לעצמך, התעקשתי. חבל שאנחנו לא בקשר! אבל מי? מי לעזאזל, נו מי זאת? על מי חבל? תהיתי, אך כל רצנו של המוח זה לשחק איתי משחק, כאילו ניהלתי דיאלוג, אבל רק אני פה. וכלום, הראש ריק. רציתי לקנא למשהי, רציתי להרגיש, גם אם זאת אכזבה קטנה, פניתי לחלק היותר פרימיטיבי בראש, אבל גם הוא הסתכל עלי ושתי ידיו מושטות לצדדים כלא מבין על מה המהומה. הבדידות נפלה שוב. לדבר לא נשאר ערך. ואז החלטתי, הכל בר חלוף. דבר לא חשוב.

עכשיו הכל עניין של הישגים, והישג אפשר לכמת, גם אם זה קשור לרגש, בטוח אפשר לכמת! אז אני מתעסק במתמטיקה זולה של החיים. ואם במתמטיקה עסקינן, הרי נכניס למשוואה ונקבל תוצאה, אם היא חיובית וגדולה, נלטף את האגו, נצבור ביטחון, כמנת קוק בפאב סליזי בסוף שדרות רוטשילד. ואם היא קטנה נמעיט להדגיש אותה וחשיבותה בחיים. נדכא את היצר שפועל לכיוונה. נבטל אותו בשישים, נגיד שהוא לא חשוב. העיקר שיש דופק, לא סתם דופק, אלא מונה שמגדיל את התוצאה החיובית והגדולה ההיא, זאת שמלטפת את האגו, מניקה אותה דבש.

כולה רציתי חיבוק. נטול סקס עסיסי קשה, אינטנסיבי, שמצריך סיגריה במיידי אחריו. נטול כל תשוקה לאורגזמה שתמשך כשניות ספורות שלאחריהם, דבר כבר לא יהיה בעל ערך, יתרה מכך , הדבר ימעיט מערכו. רציתי את מה שמכרו להם קצת לפני שנות השישים, כזה שהיה בתחילת דרכה של מדינתנו. פתאום רציתי לדעת פחות, פתאום לא היה אכפת לי להיות שה תמים, כזה שמתרגש מכל שטות שהעולם יודע להציע. רציתי את ילדותי חזרה, ככה פתאום. רציתי להיות טאבולה ראסה. עזבו אתכם, יותר מכל רציתי להרגיש.

אבל אני זוכר שפעם הרגשתי, כן, פעם... וכשאתה מרגיש אתה משחק באש, לא כזאת של הגפרורים "ציילד פרוף", אלא כזאת שמתלקחת, ולוקחת כל נים טוב שקיים אצלך, אומרת קדיש עוד לפני שירתה לו בראש, וקברה אותו חצי חי, שיסבול קצת לפני שייתן דינו ליידי הבורא. והכל מתערבל לך, זה מה שאני זוכר. כן, הכל מתערבל לך, הרגשות נהיות מיקס של סלט פירות שאיבד את הטעם, כי אף אחד לא רצה להיות הטעם הדומיננטי. עד שאתה צועק חלאס!  מספיק! בא הגל השני ושוטף אותך  לקיבינימאט. ואז קר לך, כי זה באמצע החורף, שכולם בבתים עושים קידוש, ואתה עושה ארוחת שישי על ביצה וחצי לחמנייה, הולך לישון רעב. לא משהו שסיגריה לא יכולה לסדר. ויש ימים שאתה עף, כאילו עלית על איזה טריפ טוב שדחפו לך מתחת ללשון. אתה בעצם גרף שמופיע במוניטור של איזה קוצב לב. למטה למעלה, למטה למעלה, "נד נד, נד נד, רד עלה, עלה ורד". זה גרף סינוס, זה תנועה הרמונית שחסומה באחד. אני זוכר את הימים האלה, הם הפכו אותי לכזה.

כזה. כן, אני כזה. אני שונא את כזה. אבל ככה הוא כזה. כזה מנהל דיאלוגים. לא סתם דיאלוגים, דיאלוגים שמכַמתִים דברים, שמלטפים חיות מחמד. כזה הוא זוכר, אבל רוצה לשכוח. אולי, לפעמים, רוצה לתקן. אבל לא. כזה כבר לא מתרגש. כזה הוא ציני. כזה לא אכפת לו. כזה כי ככה.

אז חבל שאנחנו לא בקשר, את שומעת? יכול היה להיות נחמד.