בשחר שנות בכרותי (המאוחרות, אמא.. המאוחרות..) הלומות הפרוגסטרון, התרכזה האינטליגנציה הרגשית שלי בעיקרה סביב פעילות גזע המוח. דופק סדיר ונשימה היוו קריטריונים פשוטים וברורים לאיכויות המין השני ביחס אלי. ואני, מה? לא הייתי בן אדם שלילי. מי אני שאכריע למי מגיעה ההזדמנות לנסות ולהניף את הדגל מעל האיווג'ימה שלי.
רוב חיילי מסדר המשולש הקדוש התייצבו כדרכם של אנשי מילואים שבעי קרבות – משלומפרים, לא מגולחים וזחוחים. שני הפיסטינים שהזדקרו למולם היוו את מקסימום האתגר אינטלקטואלי שהיה טמון בהם.
לתוך שדה המוקשים שלי הם ביקשו לשעוט על D-9 אימתני במקום בהליכה איטית, על ארבע. ההבנה כי הם עומדים לפרוס זחל אצלי על השטיח עוד לפני שנתתי את האות להסתער הביאה לסילוקם המוקדם מבסיס האימונים והורדה לדרגת אינפנטיל.
עד שפגשתי את ג' שהפציע בחיי כמו חרצית מסוקסת. קורן חן, ניקיון, נימוסים ושיניים שצוחצחו באסטוניש. ג' היה סטודנט ודוגמן. חלק, גמיש, בהיר ורגיש.
אחרי שבוע חיזורים מתבקש פרסתי אותו על השטיח ושכחתי ממרכז פרס לשלום. לא התכוונתי לקחת שבויים. ג' נכנע כמו נסיך. תשוקותינו הקצרות גאו והבריחו את החיפושיות לחדרים אחרים.
רגע לפני כניעתה המוחלטת של האימפריה, ג' הביט בי בעיניים כלות וליחש:שימי לי כרית על הפנים... אני לא נראה טוב כשאני גומר...
ידעתי שאם אניח לו כרית על הפנים שנינו נבין שכחול זה לגמרי לא הצבע שלו, אבל חמלתי על הפוץ והסתרתי אותו מתחת לגבעת הקרושה. 15 דקות לאחר פינוי הפצועים הפציעו פניו של ג' מאחורי הביצורים.
חיוכו מעוצב ומיוצב. יו... איזה כיף היה לי... הוא אומר בסיפוק של שוליית הקברן.כן.. בטח... גם לי , החזרתי בהתלהבות של תימני אחרי 4 קילו גת. ג' ערסל את ראשו בין זרועותיו והתכונן לשנת לילה לחידוש הרטינול בגומות לחייו המושלמות.
מיה קולפה, מודה, קשה לי להסכין עם גבר שחומס את המרחב הפרטי שלי ביד מנומנמת מיד אחרי שאיבדתי בו כל עניין אינטימי. אלוהי הדירות הצפופות האזין לקינתי החרישית בינות לחריצי הטיח ושילח בו מקק חום ועסיסי שעשה את דרכו מעדנות בינות לחמודותיו המוצנעים.
צריחה פילחה את שמי תל אביב. דירתי התרוקנה כהרף עין עת האיש והכרית ניתרו אל מחוץ לדירה, מכסים זה את ערוותה של זו.
המקק זכה לחגוג את חג ההודיה שלו ונשאר בחיים כדי לקדש במשושיו יום זיווני וחדש שבו צימחתי לפתע קצת שיקול דעת ותחילתו של רצון אמיתי לאהוב. |