אני אמור לעדכן בקרוב את הנבואה שלי לפרסי אופיר. הבעיה היא שראיתי השבוע את "סיפור גדול" וכל העסק נראה פתאום חסר טעם. כלומר, עדיין יש אתגר בלנחש את המועמדים האחרים, אבל קשה לי להאמין ש"סיפור גדול" לא יזכה ברוב הפרסים, כולל לפחות שניים על משחק (איציק כהן ולבנה פינקלשטיין שגונבת את ההצגה). לאורך השנים, היו כמה סרטים שסחפו את טקס פרסי אופיר בקלות ולא השאירו כמעט שום דבר למתחרים. השיא שייך ל"האסונות של נינה", שזכה ב-11 פרסים. אני לא חושב ש"סיפור גדול" ישבור את השיא או ישווה אותו, אבל זה רק כי ערכי ההפקה של סרטים אחרים גם עלו בשנים האחרונות ועל כן הם יספקו תחרות בקטגוריות הטכניות.

לא ראיתי את המתחרים הפוטנציאליים האחרים, אז אני מסתמך בעיקר על תחושה וניתוח תגובות מרחבי הרשת, אבל בעוד הסרט אכן מוצלח והעריכה והצילום בו הם ברמה גבוהה, התסריט הוא נקודה חלשה ב"סיפור גדול". הסרט מכיל הרבה קלישאות ודמויות שמשנות את התנהגותן ללא הסבר הגיוני. הוא מחמם את הלב, אבל לא תמיד נמלט ממלכודות קיטש. עד כמה שנהנתי מהצפיה, חבל לי שתסריט ראוי יותר לא יזכה, פשוט כי האקדמיה הישראלית נוטה להצמיד את פרס התסריט לפרס הסרט. דווקא בקטגורית הבימוי יש פה ושם אי התאמות, אבל הפעם האחרונה בה לא הוענק פרס התסריט הטוב ביותר לזוכה בפרס הסרט, הייתה לפני 13 שנים. כנראה שיותר קל להפריד בין במאי לבין סרט (ולראיה, תופעת הבמאי הבודד קיימת גם באופיר), מאשר בין סרט לבין התסריט שלו.

ראיתי ארבעה מחמשת המועמדים בשנה האחרונה לאוסקר לסרט בשפה זרה ואני בהחלט מבין איך "פרידות" זכה. אמנם לדעתי הוא לא הסרט הטוב בחבורה, אבל הוא הסרט שהכי קל לחברי האקדמיה ההוליוודית להתחבר אליו. אין לו טכניקות פורצות דרך, הוא לא חצי תעודי, אין בו סיפור טעון פוליטית והדבר היחיד שמבדיל אותו מסרט מערבי ממוצע, הוא הצגה מפורטת של טקסי קבורה מסורתיים. מהבחינה הזו, דווקא "סיפור גדול" הוא הסיכוי הטוב ביותר של ישראל מזה שנים לזכות באוסקר. טוב, יש גם את עניין הפעם שלישית גלידה, פעם תשיעית פלאפל: מועמדות השנה תהיה השלישית ברצף עבור ישראל והתשיעית בסך הכל ללא זכיה קודמת. באקדמיה עושים חישובים וריבוי מועמדויות ללא משוב תמיד יכול להשפיע על התוצאה.

אלא שיש עוד סיבה ש"סיפור גדול" מתאים לזכיה באוסקר. הוא לא עוסק במלחמה, טרור, או מצוקות החברה. הוא מספר סיפור שהיה יכול להתרחש בכל מדינה בעולם, אבל העובדה שדווקא יוצרים ישראלים חשבו עליו, נותנת לו ניחוח צברי קל. הסרט מתרחש ברמלה, לא בלונדון, או לוס אנג'לס. רמלה שייכת לקבוצת הערים שנראות כמו כל מקום. יש בה אתרים שנראים כמו חלק ממטרופולין סואן, מקומות שנראים כמו אמצע שום מקום וסמטאות שיכולות להיות גם במרקש או בבנגקוק. זה שהשחקנים מדברים עברית ואוכלים שווארמה, נותן לסרט פן מקומי. מכל בחינה אחרת, זה סרט בינלאומי שקהל בכל פינה בעולם יכול להזדהות איתו.