אתמול בלילה צעדתי בשדרות רוטשילד בדרכי הבייתה הלומת אלכוהול. השדרה הייתה יחסית ריקה, עם אותם ההומלסים על הספסלים הקבועים, ועטלפים שדפקו "סלאלומים" באוויר. אני לא יודעת אם זה היה בהשפעת האלכוהול או לא, אך לרגעים היה נדמה לי שהם תוקפים אותי.

העטלפים בשדרה, תמיד מזכירים לי את יונתן ליווינגסטון השחף* שטען שלא ייתכן שהסיבה היחידה למעופו היא המזון, וחיפש דרכים לשבור את מהירות הקול. וכך, מדי פעם, בעוברי בשדרה, תמיד יש לפחות עטלף אחד שמנמיך עוף, כאילו הוא עורך ניסויי טיסה, ומסתער לעברי במלוא הכח, מנסה לשבור את השיא של עצמו. וכן, אני תמיד מתכופפת, ליתר ביטחון...

בכלל, אני חושבת שעטלף זו אחת החיות היותר מופרכות בטבע. אין לי מושג מה אלוהים חשב לעצמו כשהוא לקח עכבר, חיבר לו כנפיים, עיוור אותו ושילח אותו לדרכו. אולי הוא חמד לו לצון, אולי היה שיכור, אבל העובדה היא שהם כאן, ובהמוניהם, מחרבנים בקשת על חזיתות הבתים, והנועזים שבהם, מבצעים גלישה נמוכה ומגרדים לי את הקרקפת תוך כדי.

הייתי אומרת שעטלף זו חיה שדיי מעוררת בי רתיעה, ואת זה אני אומרת בצורה עדינה. אם לוותר על ה'פוליטיקלי קורקט' אז - מגעילה ומעוררת סלידה. לשם המחשה, בואו נאמר, שאם החיה שהכי מעוררת את סלידתי בקרב החרקים זה ג'וק, אז בקרב המעופפים זה העטלף. על הג'וקים בבית אני זורקת כרכים של דפי זהב, ושולחת את בן זוגי לעשות וידוא הריגה. [אם הוא לא בבית, אז הכרך יכול להישאר זרוק במקומו, אפילו כמה ימים, עד שבן זוגי יחזור]. אני רק שמחה שהמלחמה מתנהלת כרגע רק בחזית של הגו'קים, כי אם היו לי גם עטלפים בבית, קשה לי לתאר את עצמי זורקת דפי זהב לתקרה. [במיוחד את הכרך של תל אביב].