יצאתי כמי שכפאו שד, בכיתי, טפחו לי על הישבן כדי שאעכל במהירות לאן הגעתי... אחרי 9 חודשים תמימים של התפתחות בחממת אמי...
החלקתי החוצה מכוח האינרציה של הצירים, צירי דלתות העולם הגדול נפתחו לפני... בכיתי, מתגעגע אל הפינה שידעתי בודאות שהיא שלי, אל המקום המוכר והבטוח גם אם לא פתוח...
מייד חתך הרופא את החוט המקשר אל אימי בכדי שאמצא בעצמי את החוטים הבלתי נראים המקשרים ביני לבין הבריאה...
כולם לבשו לבן סביבי, אך בעיני הבוכיות, העתיד לא נראה ורוד מדי, עיני סרבו עדין לראות וידי מגששות...
עד מהרה הוגש אל פי השד אשר בלישתו אמר, בלא מילים, כי השד לא נורא כל כך... החום האימהי אשר למדני לבטא בצעדים ראשונים את הויתי הבסיסית נטע בי עד מהרה כוחות מחודשים..
מקץ מספר ימים פתחתי את עיניי, מתרגל אל האור, לאחר שהות לא קטנה בחושך... ראיתי חיוך, אך גם צער, ראיתי שלווה אך גם כעס...
למדתי אט אט לקשר גם את עצמי אל התגובות מנגד... אל החיוך, העייפות, המצח המקומט, נימת הקול השקטה והחרישית או המתפרצת של אמי בעיקר אך גם של אבי...
הדינמיקה הראשונה שהתרחשה בי געשה במערכת העיכול בעודי מעכל את מזונותיי השונים מהמזונות להם הייתי מחובר בהיותי עובר ברחם אמי... הבטן נאבקת להסתגל למציאות, אשר כבר איננה כה תחומה ופולטת את הגזים של החממה החדשה... המציאות עולה על כל דמיון ואנוכי מועלה בתדירות על המשקל...
למדתי להתהפך, שתי צדדים למטבע ולמיטה... דברים שרואים מכאן, לא רואים משם...
שיניי, אשר עד מהרה בקעו, לימדוני לאחוז במציאות החדשה ובציפית, אף אם לא טרם ידעתי אכזבה מציפיות מהי..
עד מהרה זחלתי בגן העדן האמהי שלי... זחלתי ולא רציתי לעצור... השטיח, אשר כה נעים היה למגע, נטע בי תחושה של קרקע מוצקה אך עודנה רכה ובוטחת.... הגבולות אשר היו רחבים בהרבה ממקודם, הותירו בי טעם של עוד ועוד.. ומדי פעם בדקתי את כוחי בפריצתם: "זה מותר!", "זה אסור!", "זה פויה!", זה כיך!" "כל הכבוד!" אמרו הוריי מנגד ולעתים לא שהו להפצרותיי החוזרות ונשנות ולו רק לגעת..."זה חשמל, זה מסוכן!"
מקץ זמן מה, למדתי גם ללכת. בתחילה צעדיי היו כושלים ונאחזתי בהוריי... אך עד מהרה למדתי לשחררם ולחבק את האדמה ברגליי העיקשות, המבקשות לנוע ויהי מה.. נפלתי, קמתי, נפלתי ושוב קמתי, למדתי שכך צריך ללמוד ובעיקר לנוע...
עת לנום ועת להקיץ... עת לנוע ועת לנוח... עת לאחוז ועת לנטוש... כל דבר בעיתו, כפרח המבקש לפרוח, כנבט המבקש לנבוט, כך אני מקדש את החיים בלכתי עליהם, אף אם אדמתי אדמת טרשים היא, או קרקע פוריה לנטוע בה חלומות ליום המחר להקיץ.... |