תודה לי?!

רק שהכאב הזה לא יעטוף גם את גופה שלה.

קשה היא הסיטואציה, כואבת היא עד מאוד..

מראה את הקושי הבלתי נסבל לעמוד מול חוסר אונים שמאיים להטביע..

אולי אין סימביוזה, אך בהחלט יש כאן דפוס אשר חוזר על עצמו..

הלך החשיבה של השתיים דומה עד מאוד..

קושי בהתמודדות היום יומית - חושפת את הנפש והגוף לחוליים..

תודה לך זוהר

לא קל להיות במצב כזה. מצד אחד אתה רוצה שהאדם החולה יחלים ובתת- מודע שלך אתה מבין שזו אשלייה.מצד שני כבר אין יותר כח לתמוך, לספוג את זוועת המוות הלוחש כל הזמן" אני כאן, אני כאן".והחלק שעדיין מסוגל לעבד משהו אומר שכבר ייגמר.

אני הייתי עם אבי כשנפטר לפני ארבע שנים וכגודל עוצמת אישיותו הנדירה וכגמול לה, זכה להיפרד ממני, צלול לחלוטין, ללחוץ את ידי ופשוט להירדם וללכת למקום אחר.

דוד רונן- דובר העמותה הישראלית לחקר עבמים וחיים חוץ ארציים. 

האומץ, בעיני הוא להביט פנימה ולראות את הדבר הזה,

להשתדל לקבל ולהבין 

שורות קשות לקריאה,

אין ספק לא קל, אפילו קשה מנשוא המצב הזה המשתק לפעמים בלא יכולת לעשות דבר,

מן חוסר אונים מטריד,

באומץ כתבת.