היא שוכבת שם, אמא שלה, בחדר בעל טאפט עלעלים תכולים. השפתיים שלה כבר שכחו תנוחת חיוך מהו. העיניים שלה, עייפות, מבקשות מחילה תמידית מהעולם על היותן פקוחות. הריאות שלה, בעקבות הניתוח, מבקשות מנוחה. לכן היא זקוקה לתרפיה שיקומית, גם באיזור הזה. רגליים נפוחות נוזלים. גוף מפתח זיהומים. פעם פה. פעם שם. היא לא מלמדת אותו להחלים. מילים מנוגנות חלש. ברפיון נאנחת.. שוב נאנחת...שוב נאנחת... ולה, מתחשק כבר לצרוח בחוץ, מול כל המכוניות שנוסעות, מול הים הזה ששוקע עצמו בחמה, מול הלחות החונקת "שתמות כבר. אני לא יכולה יותר" נמאס לה כבר לשמוע כמה קשה ונמאס לה כבר לנסות לעודד ונמאס שכל מה שקורה לה לאמא שלה מכאיב לה. כל-כך. חסרת אונים. היא מזדהה, מתערבבת מידי. מתוסכלת. "החיים קשים, האנשים חָרות", רק שהמנטרה של אמא שלה לא תהפוך למשקפיי הראייה שלה. רק שהכאב הזה לא יעטוף גם את גופה שלה. ינקז שמחת חיים.
"אלוהים שלי, רציתי שתדע, חלום שחלמתי הלילה במיטה. ובחלום".. לא קיימת סימביוזה בינה לבין האחת שממנה יצאה.
|