אלה בילתה את שעות אחר הצהריים עם חברתה הטובה ביותר אנבל, הן נהגו לשבת יחד בשדרה, בין הברושים ולבדות בליבן סיפורים ומעשיות על אבירים ונסיכות. לשתיהן חיים מורכבים, שתיהן טומנות בחובן סודות וכאבים וברגעי הבילוי המשותפים מצליחות השתיים להשיל מעליהן ולו לכמה דקות את סדקי הלב המבעבעים.

כששבו השתיים מסיבוב ב"עולם האגדות", פגשו את מרסלה ישובה על ספסל בודד מול ביתה כשהיא מבוהלת ובכויה. אלה, שרגעי האימה אינם זרים לה ידעה מיד במה מדובר. "הוא בבית?", שאלה את אימה. "כן", השיבה מרסלה בראש מורכן.

"פגע בך"? שאלה אלה , "לא" השיבה מרסלה, "הוא במצבו הרגיל, מנתץ חפצים בבית, אני חושבת שכדאי לישון מחוץ לבית הלילה".

"לאן נלך"?, שאלה אלה מבוהלת,את סבא וסבתא לא כדאי להבהיל שהרי הם באים בימים ויתקשו לראות את בתם הצעירה סובלת ולאימה אין חברות מאז "המקרה" ההוא. אנבל הציעה שהשתיים ישנו אצלה ומרסלה הסכימה מיד,לפני לכתן ביקשה מאלה שתעלה לביתה ותאסוף את מברשות השיניים שלהן. אלה היססה לבקשת אימה אך לא רצתה לאכזבה . היא החלה לטפס במדרגות הבית, בכל מדרגה נשימתה הפכה כבדה יותר, המפגש העתידי בינה לבינו עורר בה שוב כאבים חדים בחזה. היא הגיעה לקומה הרביעית, מתנשפת ורועדת, סובבה את ידית הדלת, נכנסה פנימה בין שברי הזכוכיות, לעבר חדר האמבטיה. גילתה בדרכה את פסל "האשה המשוחררת" שקנתה לאימה ב"יום האם" שבור ונטול חיים על הרצפה. נכנסה לחדר האמבטיה, חטפה את מברשות השיניים ומיהרה החוצה.לא ראתה אותו...ודאי ישן חשבה בליבה...מזל...