כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    איש הפלדה

    בעמודים אלה תוכלו לבהות בלי מטרה

    ארכיון

    מישהו לרוץ איתו

    4 תגובות   יום ראשון, 12/8/07, 20:43
    עלטה סביב בארץ הקדושים והמשוגעים יוצאת תמר למשימת הצלה, מחפשת מישהו לרוץ איתו, ילדה בשרשרת ילדים קולנועיים שנולדו אל תוך המציאות הישראלית ההרסנית

    היש מפלט מ-Zion House?
    אנחנו רצים. אנחנו רחוב. אנחנו עיר מטורפת. אנחנו ארץ מקוללת. ברוכים הבאים לירושלים עיר הקודש. ברוכים הבאים למעון של פסח. המקום של השרים והמכורים והפיסחים והעיוורים. מולדת המלאכים האבודים, נגני הרחוב והג'אנקיז.
    אבל אצל פסח אין סדר. במעון של פסח לא מבערים חמץ. לא מבדילים בין קודש לחול, בין אור לחושך. דווקא חושך יש. הרבה. קילומטרים של חושך. סמים. מכל הסוגים. חד גדיא, חד גדיא. ואתה כלבא ונשך לשונרא דאכלה לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי.
    רגע אחד. בואו נעשה פה קצת סדר. הנה, בקיצור, העלילה של מישהו לרוץ איתו, סרטו של עודד דוידוף, שבימים אלה יצא בדי.וי.די:
    אסף (יונתן בר אור), נער גמלוני וביישן, נעקר משגרת יומו ויוצא לחפש את בעליה של כלבת גולדן רטריבר גדולה ופרועה, שנמצאה משוטטת ברחובות ירושלים.
    ומנגד – סיפורה של תמר (בר בלפר), נערה בודדה וסוערת שנלכדה בסבך של עולם אפל ומסוכן ונאבקת בו באומץ. היא מגיעה למעון של פסח (צחי גראד) למצוא את אחיה. היא הגיבורה הגואלת. היא הבעלים של הכלבה. היא מניעה את חוטי העלילה. היא שרה ברחובות עם גיטרה. היא מחפשת נסיך גואל בלב הכאוס.
    הסרט, שהוא עיבוד לרומן בעל אותו שם מאת דויד גרוסמן, עוקב אחרי מסעם של השניים במרחק של חודשיים. זהו מסע של התבגרות מואצת, שסופו מפגש וגילוי עצמי על כוחה של האהבה. 
    ובינתיים – מה בינתיים? 
    ירושלים קודחת לנו שיגעון בין הרגליים. אנחנו רצים ברחובותיה, יחד עם הכלבה דינקה, הנער התם אסף, חולפים על פני אורגזמה של נביאים וקדושים. עיר שעושה לנו חור עמוק בתוך הווריד. תמר מחפשת את השיר נכון בכיכר שיראה לה את האור (בחירת השירים שתמר שרה בסרט יפה; החל מ"ימי ראשית הקיץ" של רוטבליט, עד ל"שיר ללא שם" של שלום חנוך). אנחנו בתוך סרט. סרט רע. סרט רץ. נדמה שמצלמתו של דוידוף ממשיכה להריץ אותנו, בקוצר נשימה. ואנחנו רק ילדים. "היום יום הולדת" שרה הגיבורה תמר אבל אין לנו ולה שום סיבה לחגוג.
    ובכן, נפסיק לרוץ ונחשוב רגע: מתבגרים וילדים תמיד הרעידו לנו את הלב והשפתיים בקולנוע הישראלי. פגיעים ורגישים. רשימה חלקית, על קצה המזלג - לא נלך ממש רחוק, אולי עד לסוף שנות ה-70:
    רובה חוליות המצוין של אילן מושינזון, עם האימה של הילד הצבר מהטירוף וכל המודחק, הצף ועולה, של ניצולי השואה; תחילת שנות ה-80 עם מחבואים של דן וולמן, שמתרחש גם הוא ברחובות ירושלים, החושפת נער רגיש בפני עולם של יצרים וקשרים אסורים; נועה בת 17 של יצחק צפל ישורון, שהמשפחה שלה מתפוררת בתוך ענן אבק של קרעים אידיאולוגיים. ואחר כך שוב שואה ושיגעון בקיץ של אביה של אלי כהן על פי הרומן של גילה אלמגור. וגם נערים אבודים בתל אביב של שנות ה-80 בעורבים של איילת מנחמי (שמשהו מהאווירה שלו מחלחל גם לסרט הזה, החדש של עודד דוידוף).
    ועכשיו הסכר נפרץ, בתחילת שנות ה-90, ושוב אין לנו עסק עם צברים עוקצניים ואמיצים אלא ילדי פליטים נפחדים ונרעשים בארץ חדשה של אורנה בן-דור ניב, שבמקום חלוצים ללא חת, מוצאים אנשים תלויים באמצע מעברה ארורה שמתחזה למולדת.
    ואת מקום הארץ מחליפה המשפחה המתפוררת (עכשיו כבר עשינו סלטה מרהיבה באוויר ודילגנו על עשר שנים כמעט) בסוסי ים הקצר, שהקדים את כנפיים שבורות, שניהם של ניר ברגמן. ואפילו שם, "על הגבעות", אצל בחורינו המתנחלים והמתפללים, מחלחל הטירוף והרוע במדורת השבט של יוסי סידר.
    ילדים היו שם תמיד. נושאים על ליבם את כאבי המולדת (בספר של גרוסמן מופיע דווקא השיר "שיעור מולדת" כאשר תמר ואחיה נחלצים מסוחרי הסמים, נציגי האופל בכיכר). אבל נדמה שבסרטים החדשים, שעלו לאחרונה, כמו הסרט הזה, וכמו אדמה משוגעת של דרור שאול (שמחייב דיון נפרד), עולה ומבצבצת "פגיעות חדשה". מתריסה. אחרת. כואבת במיוחד.
    האם זאת רק תמונתו של אורי גרוסמן ז"ל, בסוף גרסת הדי.וי.די, שחובטת דינג דונג ענק של פעמוני אזהרה, על כך שהעור של הילדים והמתבגרים האלה נעשה יותר ויותר דק. חשוף. פגיע. ילדים ומתבגרים שהושלכו לתוך קלחת של טירוף ואלימות ושיגעון כמעט בלי מפתחות.
    זאת אומרת מפתח יש. קטן. והוא עוזר לנער אסף, שמציל את הכלבה, להגיע בסוף אל הנפש האהובה תמר, שעוד כשהייתה קטנה, יספרו לנו, יצאה עם לבה האמיץ אל השלג הכי קשה שידעה ירושלים, לחולל את נס הדגים והלחם, ממאפיית המלאכים של "אנג'ל".
    אבל זהו מפתח קטן. ואפילו דויד גרוסמן, הסופר, "בורא העולם" הבדיוני, חולף לרגע ברחוב ומתבונן מבועת במציאות שיצר.
    מה ניבא לו ליבו ברגע הזה? האם לחשה לו הציפור, שגם היא רק "עלה ברוח, הנידף השכוח" - כמו בשיר הנפלא של שלום חנוך, שחותם את הסרט - שגם אם תגיע משטרה בסוף להשליט סדר ולתפוס את ה"רעים", משהו שם יישאר מטורף ופגיע עד העצם.
    תמר הגיבורה תצמיח מחדש שיער, אבל לא בטוח שהפצע הגליד כל עוד המבוגרים - כמו שאמר לא מזמן, בהקשר אחר, האבא הסופר - הם דמויות חלולות, שעומדות שמוטות ומחייכות כמו משוריין חלוד בצד הדרך. תמר תצמיח שיער, אבל לא רחוק משם ימשיכו תמיד לעמוד ילדים בצמתים ובכיכרות וימשיכו לשיר ולהתפלל: "איי... עלטה סביב. והיה, אם אתה מקשיב. אולי, אולי, אולי, אתה בא והולך אלי".




    אודי בן-סעדיה (14/12/06)

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/8/07 10:43:

      הי חווה

      בוקר טוב

      תודה!

      אפשר למצוא עוד מאמרים

      באתר שלי

      www.bsudi.com

       

      שבת שלום

      אודי

        17/8/07 08:59:

      וואו. אתה עוד תהפוך אותי לחובבת קולנוע בערוב ימי.

      הרי אתה מכוכב בזאת.

        14/8/07 16:13:

      אודי

      כתוב וחשוב (אפשר להטות כך את הפועל חשב?) יפה

        13/8/07 09:04:

      מחפשת מישו לרוץ איתו

       לא יודעת לאן

       לא יודעת לרוץ

        איזה דימוי נפלא

       איזה ספר מקסים איזה מאמר מעניין

      פרופיל

      ubs52
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      האתר שלי