מעטות העבודות בהן אתה ממש נוגע בחייהם של בני האדם.

העבודה שלי כזאת.

כשהתחלתי בעבודתי החדשה לפני מספר חודשים, לא מעט אנשים הרימו גבה. שאלו אותי "מה בחורה עדינה ושברירית כמוך עושה במקום כזה?" בתנאים פיזיים לא פשוטים, בהתמודדויות יומיומית לא קלות. "אנחנו נותנים לך חודש חודשיים להישבר"- אמרו לי.

לי היה ברור שכשאתה עובד בעבודה שאתה מתחבר אליה ערכית יהיה לך מאוד קשה להישבר. יש לך כוח מניע עצום.

לצערי, מנסיבות ברורות, אני לא יכולה לפרט הרבה על מקום העבודה ותוכן העבודה.

אולם, הפידבק הוא יומיומי.

אתה אומנם מוצא עצמך בסיומו של יום- מותש ועייף לאחר עמידה ממושכת של כ-10 שעות בכל יום והתמודדות עם לחצים עצומים.

אך הידיעה כי אולי מנעת התאבדות של מישהו, אולי הצלחת להעלות מישהו על דרך הישר, העובדה כי הושטת יד ולא הפנית גב לבקשה של אדם שנמצא באחד המקומות הנמוכים שניתן להימצא בהם- בדיוק בגלל הדברים הללו אני שם.

במצב של חוסר אונים, כך גיליתי, אנשים גם בגילאים מתקדמים חוזרים לגיל הילדות.

 מענה לבקשות הפשוטות ביותר שלהם הוא עולם ומלואו עבורם, והאושר בלתי מדיד.

התלות שלהם בך היא טוטאלית, מוחלטת. ובצומת דרכים מסוכנת זו, חשוב שימצא אדם קשוב ורגיש, כזה שעדיין איכפת לו.

ידעתי תמיד כי אני מעוניינת לעבוד במקום שבו תינתן לי הזכות לתרום ולעזור לאנשים.

לא ידעתי שאקבל מהם כל כך הרבה בחזרה.

שב"ח, חרדי, צעיר, מבוגר, גבר, אישה- כולם אמרו תודה בדרך אל החופש.

אתמול יצאתי מהעבודה. ברחבת היציאה התגודדו אנשים רבים. פתאום שמעתי קריאה "צ'צ'ניה!".

הופתעתי, לא הבנתי מי קורא לי מתוך ההמון הזר הזה.

ואז רץ לקראתי נער שזה עתה השתחרר, והיה בטיפולי בשבועיים האחרונים.

"צ'צ'ניה!"

"היי", חייכתי. "מה, השתחררת?"

"כן, ממש עכשיו" הוא ענה. ניגש, ולחץ את ידי. "רציתי לומר לך תודה".

"תשמור על עצמך" אמרתי לו "ואל תעשה שטויות, תיהיה ילד טוב!". "אני לא רוצה לראות אותך פה יותר לעולם!".

"מבטיח" הוא ענה.

חיבקתי אותו, נפרדתי לשלום והסתובבתי. כדי שלא יראה את הלחלוחית שעלתה בעיניי.

לעולם לא אשכח את מראה הנער המפוחד והמיוסר שראיתי כשהגיע אלינו, ואת תהליך ההתבגרות המואץ שעברתי יחד איתו.

הוא ניצל.

אין לי ספק שלא אראה אותו שוב.

ועצם המחשבה הזאת פשוט מעלה בי חיוך.

** השיר מוקדש לכל אלו ש"עברו" תחת ידיי**