אני מחזיק את עצמי חזק, מחזיק על קצה הלשון את שמו של המקום, אולי אשבר בהמשך.

המקום הזה הוא מאפייה, מאלה שעובדות עשרים וארבע שעות ביממה, פרט לסופי שבוע שם הם משחקים אותה דתיים והולכים לנערות ליווי או מה שדתיים עושים.

לילה לילה החל משעה מאוחרת, קרובה להנץ החמה, מתחילים שם במבצע נקיון, על פניו יפה מאוד, אבל יש נקיון ויש נקיון. את הפסולת שנגרפת הוא משליך למדרכה, את הקרטונים הוא זורק על הכביש, את הכל הוא שוטף עם צינור המים. אחרי שנגמר סשן הנקיון הראשוני הוא לוקח את הצינור ושוטף את רכבו, בימים בהם כולנו חוסכים טיפה לטיפה, הוא משקה את רכבו כאילו היה גינה יבשה.

שיא השיאים מגיע מאוחר יותר, עת בוקר מגיע, חולף ברחוב מנקה הרחובות של העירייה. אדם חביב ודי מבוגר, דוחף את עגלתו באיטיות.

או אז יוצא אליו ההוא מהמאפיה ובאקט של מה שנראה כחסד מוציא לאותו המנקה שקית מלאה בלחמניות.

המנקה בין אם נרמז לו ובין אם מתוך הרגשת מחויבות והכרת תודה, פוצח בנקיון של המדרכה הסמוכה למאפיה. הוא מתכופף להרים קרטונים רטובים, שאריות בייגלה ושאר ירקות, הוא מרוקן את הפח ומחליף שקית. המנקה מבחינתו יוצא ברווח, הוא זכה בשקית לחמניות, הבושה לא צריכה להיות שלו, הבושה שייכת אך ורק להוא מהמאפיה.

לו רק היה מטריח עצמו שלושה מטרים שלמים שם מחכים לו שלושה פחים ירוקים של העירייה.

היום הוא התעלה על עצמו, אחרי ששטף את המדרכה, את הרכב, פיזר את האשפה יפה יפה מסביב, הלך להשקות את האספלט בחניה הסמוכה אליו. גם מנקה הרחובות הגיע וגם מכסחי האשפה, גם הם התכופפו להרים קרטונים העיקר שהוד רוממותו מהמאפיה לא יטריח עצמו בעניינים של אשפה.